אם עד לא מזמן התאפיינו טיעונים בעד הגנה על שטחים פתוחים ברצון להגן על הרקפת, הצבי ועל הטבע בכלל, הרי היום גם טיעונים כלכליים חברתיים גויסו לטובת העניין
עם גל העלייה הגדול מארצות חבר העמים בתחילת שנות התשעים, הפכו השטחים הפתוחים במרכז הארץ ובצפונה למשאת נפשם של "הנדלניסטים" ולמושא למאבק עיקש להגנתם על ידי גופים ירוקים. במקביל עברה קק"ל מהפך ממנהלת יער קלאסי (ייעור היער, תעשיות עץ, צורכי נופש) למנהלת שטחים פתוחים שיש בהם יערות, חורשים, בוסתנים ושטחים פתוחים. מטרת ניהול שטחים אלה היתה מעתה למען הציבור, האקולוגיה, האוויר הנקי, הנופש, הפנאי וכל מה שמוסיף ותורם לאיכות החיים בארצנו.
את ערכם של השטחים הפתוחים לאיכות חיינו קשה (אך אפשר) להעריך בשווי כספי. ברור לכול שמדובר במשאב יקר אך מתכלה (במיוחד בישראל). תכנית הבנייה למערב ירושלים (ספדי), לדוגמה, שדרשה בניית שכונות ענק ברכסים שממערב לירושלים על מנת לשמור על איזון דמוגרפי, חברתי וכלכלי בירושלים (לפי טענת יזמיה ומתכנניה), נתקלה בהתנגדות ציבורית עצומה. קק"ל, יחד עם החברה להגנת הטבע, רשות הטבע והגנים ועמותות מקומיות רבות, הקימה את "הקואליציה לשמירה על הרי ירושלים" מתוך מחשבה להעניק ערך משמעותי לשטחים אלה בעיניי האוכלוסייה ובעיניי מקבלי ההחלטות, וזאת על ידי יצירת תשתית טיול, נופש ופנאי. מערכת שבילי הר חרת ממבשרת ציון וכן אירועי ענק של מסיק זיתים באותו מקום הם דוגמאות טובות לכך. מקום שכבר היה אבוד למעשה, קיבל משמעות רבה ו"ניצל" עוד לפני קבלת ההחלטה הסופית לביטוח התכנית של המועצה הארצית לתכנון ובנייה. ראוי לציין שהמאבק התאפיין בגיוס טיעונים חברתיים וכלכליים רבי משמעות שהוכיחו שירושלים תיפגע מעצם הבנייה. לא רק הגנה על הצבי ועל הרקפת, אלא הגנה על מערכת כלכלית-סביבתית-חברתית היודעת לספק גם אלטרנטיבות מעשיות וזולות.
לסיכום: יש להגן על השטחים הפתוחים במדינת ישראל ואף להגביר את העיסוק בכך בעתיד – למען הטבע, למען החברה, למען ארצנו.
כתב: גידי בשן, רכז קהל באזור ההר בקרן קימת לישראל
