גורמים שונים טענו השבוע שנטיעות קק"ל מחריפות את מצבו המעורער של משק המים בשנת הבצורת הנוכחית. אולם העובדות מוכיחות בדיוק את ההפך

דאגת משרד התשתיות למצב המים והדרישה מקק"ל שלא לנטוע השנה אינן במקומן. אדרבה, הן לטובת משק המים והן לטובת הסביבה יש לעודד נטיעות יער מהסוג שקק"ל מבצעת. לשם המחשת הטענה להלן כמה עובדות:
1. יערות קק"ל ניטעים כולם כגידול בעל שאינו מושקה. מאז ומתמיד היו מיני העצים הניטעים ביערות עמידים בתנאי היובש של הקיץ הממושך בישראל, ואינם מקבלים כל השקיה. עצים רגישים או נטיעות באזורי ספר המדבר מקבלים השקיית עזר אחת או שתיים בשנה הראשונה בלבד, וזאת על מנת לאפשר התפתחות נאותה של מערכת השורשים. מדובר בכמות זניחה ומינימלית של מים, כאמור רק בשנה הראשונה לנטיעה. העצים הניטעים – אורן, ברוש, אלון, אלה, שיטה, איקליפטוס ואחרים – גדלים כל תקופת חייהם ביער ללא השקיה. עצי פרי כדוגמת זית, תאנה, שקד ואחרים ניטעים באזורים בעלי קרקע עמוקה ומשטר מים נוח, וגם הם אינם מושקים.
2. יתרה על כך: מחקרים מוכיחים כי תחת כיסוי יער חידור מי הגשם לקרקע גבוה הרבה יותר. צמרות העצים ממתנות את מכות טיפות הגשם בקרקע (הגורמות להידוק חלקיקי האדמה), והדבר מביא לחידור מים רב יותר למי התהום. אחת הסיבות המרכזיות לאסונות, לשיטפונות ולסחף קרקע באזורים רבים בעולם היא בירוא היערות. ההערכה היא כי בארץ ישראל, עד תחילת פעילות הייעור של קק"ל, נסחפו אל הים יחד עם מי שיטפונות גם כמה מטרים של קרקע פורייה עקב כריתת יערות ורעייה לא מבוקרות במשך אלפי שנים. דווקא קיומו של יער מגביר את חידור מי הגשם אל האקוויפר, מעשיר את מי התהום ומונע היווצרות זרימות שיטפוניות כאלה אל הים.
3. נטיעות קק"ל בנגב (פרויקט הסוואניזציה) נועדו בעיקר לסייע במניעת שיטפונות ונזקי סחף קרקע. סוג הקרקע ואופי הגשמים בנגב מונעים כמעט לחלוטין חידור מים לקרקע וגורמים לסחף ולשיטפונות המוליכים מים אל הים ומביאים לבזבוזם. הנטיעות בנגב מתבצעות בשיטת "אגר-נגר": מי הגשם נעצרים באמצעות סִכרונים, החידור לקרקע מוגבר והמים מעודדים את צמיחת העצים (בכמות קטנה מאוד ליחידת שטח). כך נמנע אובדן מים לים, נמנעים נזקי סחף ושיטפונות, וגדלים עצים המשרתים את הציבור, מספקים צל ומקום להתרגע תחתיו, ותורמים להעלאת הערך האקולוגי והחברתי של שטחי הנגב.

ישראל טאובר הוא מנהל מחלקת ניהול יער, מידע וממ"ג, אגף הייעור בקק"ל