ד"ר דניאל אורנשטיין מציע לנו להתמודד עם ההתחממות הגלובלית ועם אתגרים נוספים שמציבים בפנינו שינויי האקלים בדרכים שיחזקו אותנו גם בעתות בצורת ומחסור בנפט
אם היה ספק כלשהו בקרב קהילת המדענים לגבי אחריות האדם לשינויי אקלים, הרי הוא הולך ומתאדה עם כל נפילה של קרחון באנטארקטיקה. למרות המספר הגדול יחסית של מדענים ספקנים יש בקרב הקהילה המדעית הבין-לאומית קונצנזוס כמעט מוחלט: הפליטות של גזי החממה, יחד עם שינויים המתרחשים על פני כדור הארץ (עיור וכריתת יערות), שינו את איזון הגזים באטמוספרה לטובת גזי חממה ש"לוכדים" יותר אנרגיה אלקטרו-מגנטית. בדבר אחד אין ספק: כדור הארץ מתחמם.
לפי דו"ח של האקולוגים אוריאל ספריאל וגיא פאר, ההשפעה על ישראל תוביל ככל הנראה לעלייה בחום ולשונות רבה יותר בעוצמת הממטרים ובכמותם. העלייה בשונות הממטרים והטמפרטורה תגרום לכך שיהיו פחות מים זמינים, יותר שיטפונות, יותר דרישה לאנרגיה לחימום ולקירור, אי-ודאות רבה יותר בנוגע להצלחת המגזר החקלאי, ועלייה ברמת הסיכון לשרפות יער וחורש.
נכון הוא שאין הרבה ביטחון בתחזיות האלה משום מורכבות האקלים ותלותו במספר רב של גורמים, וגם משום שהמודלים נבנו על סקלה רחבה מבחינה גלובלית, ואילו ישראל קטנה מאוד. עם זאת, אפשר להיות בטוחים בכך: השינויים האקלימים שישפיעו על משקי המים, האנרגיה, החקלאות ועל מערכות אקולוגיות אינם ידועים, אך סביר מאוד שהם יהיו משמעותיים, ולישראל של היום אין גמישות מערכות מספיקה לאפשר לה להתמודד עם העתיד הלא ידוע.
נכון להיום ישראל מנצלת את כל משאבי המים (תוך הורדת "הקו האדום" בכינרת בצורה שגרתית) ומפעילה את תחנות החשמל המקומיות בתפוקה המקסימלית (Peak Load) בימים קרים וחמים; אנו מכסים אדמה פתוחה בבטון דווקא כשאנו זקוקים ליותר אדמה בלי אספלט על מנת לאפשר למים לחלחל לתהום; אנחנו קוטעים את הרצף של שטחים פתוחים בכבישים וביישובים, אף שעל מערכות אקולוגיות להבטיח יכולות "נדידה" של מינים בהתאם לשינוים אקלימיים. הגישה הישראלית, שלפיה אפשר לחיות "על הקצה" בכל מה שקשור למערכות מים, אנרגיה ואקולוגיה, חייבת להשתנות. אנו חייבים לנקוט סדרה של צעדים כדי להגביר את החסינות (Robustness) שלנו בהתמודדות עם הלא ידוע.
צעדים אלה כוללים: הגברת היכולת להתמודד עם בצורת ולשמור על כל מאגרי המים התת-קרקעיים והעל-קרקעיים מזיהום ומשאיבת יתר; המשך פיתוח טכנולוגיה שתאפשר צמצום צריכת אנרגיה ומים בתחום הארכיטקטוני, החקלאי והתעשייתי; תכנון מרחבי לשמירה על שטחים פתוחים; ותכנון ערים וצורות התיישבות שיאפשרו חיים עם דריסת רגל אקולוגית קטנה (יישובים קומפקטיים שיהיו חסכוניים מבחינת צריכת אנרגיה, תחבורה ושטח), מה שיסייע להורדת צריכת האנרגיה הביתית והתחבורתית, תוך שמירה על שטח ירוק לקליטת פחמן דו-חמצני.
החדשות הטובות הן שהתמודדות עם האתגרים שמציבים בפנינו שינויי האקלים הם צעדים רצויים מכמה סיבות. אם נאמץ את הצעדים הללו נהיה עמידים יותר בפני בצורות ובפני מחסור בנפט, אך לא רק זה: הצעדים הללו יקטינו בעיות סביבתיות כגון זיהום מים, זיהום אוויר ואובדן שטחים פתוחים. השקעה באנרגיה אלטרנטיווית ובאמצעי חיסכון במים לא רק יועילו לסביבה, כי אם גם ישמרו על המקום של ישראל כמובילה במאמץ בתחום הטכנולוגי. שמירה על שטחים פתוחים היא הכרחית מסיבות רבות, ובהן שמירה על מגוון מיני חי וצומח, שמירה על מקומות לשייט, לנופש ולחקלאות, שימור נופים המייצגים ערכים תרבותיים והיסטוריים וכן שימור על שירותים אקוסיסטמיים כגון חלחול מים, מקלט לזיהומים (מערכת סינון טבעית לזיהומים) וחקלאות. אחרי הכול ישראל, ככל מדינה החתומה על אמנת קיוטו, חייבת לנקוט צעדים להוריד את כמות הפליטות של גזי חממה.
ד"ר דניאל אורנשטיין הוא פוסט-דוקטורנט בפקולטה לארכיטקטורה ולתכנון ערים בטכניון, ומרצה במכון ערבה ללימודי סביבה
