האם עלינו להשתמש במוצרים רב-תפקודיים ולהיחלץ ממעגל הקסמים הפוליטיקלי-קורקט של המיחזור? האם עלינו לעבור להשתמש במוצרים רב-פעמיים ופשוט לייחד את המיחזור לחומרים שאינם שמישים עוד? הרהורים על הדרך להמשיך את מיחזור החיים

שיר יפני בן שש מילים אומר "די. שבעתי. הנחתי את מקלות האכילה". בקובץ השירים של אותו משורר נאמר לנו כי זה השיר האחרון שהוא כתב רגעים אחדים לפני מותו. שש המילים מקבלות עתה משמעות חדשה, ויוצרות הבעה סמלית של הרגשת חיים שלמה. ההערה מאפשרת לנו להעריך את השיר במשמעות מטפורית או סמלית, ו"להחיות" את השיר אל מחוץ למגבלות המלל. החייאה אל מחוץ לגבולות המשמעות מקבלת – בשיר כמו בחיים – את ביטויה ברב-תפקודיות בעולם הרוחני והחומרי כאחד.
ההכרה ברב-תפקודיות של רבים מן האובייקטים מאפשרת לנו להכיר בכך שהגבולות אינם חדים וברורים. מוצרים ויצירות רבים כמו בניינים, טלפונים, נאומים ובגדים נמצאים לא רק בתחום האסתטי אלא גם בזה השימושי. נכון יותר לתארם ככאלה הנמצאים בשני תחומים גם יחד מאשר לתארם כנמצאים בתחום ביניים, מאחר שהם מאפשרים אורך חיים גדול יותר למוצר גם בתרבות הצריכה המערבית הרעבה לחידושים והמפרישה זבל.
עולם הצריכה המערבי שואב מהמתח שבין המודרנה לפוסט-מודרניזם, בין הקבוע למשתנה תדיר. מחד, מבקשת המודרניות להיחלץ מארעיותה של האופנה הרווחת כאן ועכשיו ולהיות מונצחת כקלאסיקה סופית, כזו שאין עליה ערעור. מאידך, הפוסט-מודרניות מאיימת, דורשת התעדכנות וחדשנות נוסח "אם אתה לא שם, אתה לא קיים". הקנייה כהוויה מערבית מגדירה את קיום האדם כמוצר על עטיפותיו. עולם הדימויים הולך ונשחק, הדימויים הופכים לפופוליסטיים, והשימוש בהם, בחד-משמעיות ובשטחיות, הופך את הקומוניקציה לפשטנית. אנחנו קונים דימויים חדשים, בגדים, מותגים ומזון מעובד בידיעה ברורה שזמנם, כמו גם זמננו, מוגבל. אנדי וורהול האמריקאי הכניס את קופסאות דגני הקלוגס ושימורי קמפבל הריקות למוזאון, כביטוי לאריזות ההמוניות המייצגות פרטים בחיים. הבעיה היא שרבות רבות הן קופסאות השימורים בחיינו, המגבילות את תפקודן לאירוע שימושי חד-פעמי, ומסיימות את חייהן במאגר הזבל הסמוך.
המיחזור בעייתי: קנית בקבוקים ואריזות פלסטיק קטנות וזרקת אותם למכל המיחזור. האם בכך נגמרת אחריותך? האם לזה ייקרא חינוך לקיימות? לא, ידידי. זהו רק מס שפתיים: ניקית את מצפונך הסביבתי, אולם העקת על כדורנו הכחול. אמנם חייו של כל מוצר מוגבלים מטבעם. גם מיחזור גורף, שעלויותיו הכלכליות והסביבתיות ידועות, כזה המאפשר את הפיכתו למוצרים מועילים שוב ושוב, מוגבל מטבעו. אך האם באמת לכך התכוונה אמא-טבע, באפשרה לנו לחקות את חוכמת הטבע ולשרוד? האם ייתכן כי הפתרון הוא לא רק במיחזור המוצר עצמו ובמיחזור החומר? שוו בנפשכם רב-תפקודיות הנובעת מהקבלה בין הרוח לחומר ובין האנושי ומוצר המדף. הקבלה שכזו עשויה להעשיר את שני העולמות, להחיות את המוצר אל מעבר לגבולות משמעותו המוגבלת. דלות החומר תוך העשרת הרוח אינם אלא תוצר מתבקש מארעיותו של האדם ומאחריותו לממשיכיו. גם אם בחיי היומיום תתבטא האחריות בקניית מלפפונים במשקל ואריזתם הרב-פעמית, הרי רק מכלול הבנת ההשלכות, החינוך לקיימות, המיחזור, יצירת מוצרים לשימוש עד כלות וצמצום הצריכה הם העשויים לשקם את המין האנושי, לעלות את האנושות אל מדף הצריכה ולהמשיך את מיחזור החיים.

שלומית פלינט היא מרצה בחוג לגאוגרפיה באוניברסיטת תל אביב, ואימא לשלושה שוחרי סביבה ירוקה