"שאלות הסביבה כבר אינן תחביב של אוהבי ידיעת הארץ וארץ בראשית, וגם לא תחום המסור רק למדענים ולמתקני עולם יפי נפש שמוטרדים מאי-צדק סביבתי". פרופ' דני רבינוביץ מסביר מדוע שינוי האקלים הוא בעל חשיבות קריטית גם לחוסן המשקי, למשילות הפוליטית וליציבות החברתית
בכנס הרצליה העשירי על מאזן החוסן והביטחון הלאומי שנערך בשבוע שעבר היו, לראשונה, שני מושבים שהוקדשו לשינוי אקלים. מושב אחד בעל גוון כלכלי פיננסי (יעקב פרנקל, מורטימר צוקרמן, יוסף בכר והמנחה סבר פלוצקר) ביום העבודה הראשון של הכנס, ומושב שני ביום האחרון של הכנס, בדגש בביטחון לאומי (אפי שטנצלר ואור קרסין מקק"ל, פנחס אלפרט וארנון סופר מן האקדמיה וד"ר ישעיהו בראור מן המשרד להגנת הסביבה).
זוהי התפתחות חיובית, ויש לברך עליה. בשנים האחרונות נעשו ניסיונות לשכנע את עוזי ארד, מי שניהל את כנס הרצליה עד שחזר עם בנימין נתניהו ללשכת ראש הממשלה ולמועצה לביטחון לאומי, בחשיבות שינוי האקלים לחוסן הלאומי של כל מדינה, כולל ישראל. זה לא הצליח כל כך. ניתן רק לשער שהרוח החדשה שבכל זאת הכניסה את הנושא לכנס הרצליה מנשבת מכיוונו של דני רוטשילד, יו"ר הכנס השנה. אם כך הוא הדבר, כל הכבוד לרוטשילד.
יהיה מי שיהיה מאחורי ההחלטה, כניסת נושא שינוי האקלים לכנס הרצליה מצטרפת לסימנים אחרים שמציעים שאולי אנו עומדים לקראת הופעה של פרדיגמה רביעית בהיסטוריה של התפיסות הסביבתיות של ישראל. שלוש הראשונות, שעליהן עמד אילון שוורץ כבר לפני כמה שנים במאמרו "פרדיגמות משתנות בתפיסה הסביבתית", היו: 1. הפרדיגמה הרומנטית-נוסטלגית (שמירה על טבע בשולי פיתוח פיזי אגרסיווי) שהתחיל עוד לפני קום המדינה והתגבש בעת ייבוש החולה עם הקמת החברה להגנת הטבע. 2. הפרדיגמה המדעית-רפואית, שבמהלכה התחדד הצורך להגן על הציבור מרעלים ומזיהומים שמקורם בפיתוח התעשייתי המהיר, ולצורך זה בעיקר הוקם השירות לשמירת איכות הסביבה, שלימים הפך למשרד להגנת הסביבה. 3. הפרדיגמה החברתית-סביבתית שהתגבשה מאז שנות ה-90, ושבהשראתה הבשילה בקרב רבים ההבנה שרעות סביבתיות אינן אקראיות, והן פוגעות יותר בשכבות החלשות ובאוכלוסיות פריפריאליות.
עתה אנו עדים לדעתי לתופעה מסוג חדש, שבה הזרם המרכזי בישראלי מגלה סוף כל סוף ששאלות הסביבה אינן תחביב של אוהבי ידיעת הארץ וארץ בראשית, וגם לא תחום המסור רק למדענים ולמתקני עולם יפי נפש שמוטרדים מאי-צדק סביבתי. משבר האקלים הבליט עד כמה שאלות הסביבה, ובראשן ניהול האטמוספרה, הן קריטיות לחוסן המשקי, למשילות הפוליטית, ליציבות החברתית, ובמקרים רבים גם להישרדות הפיזית של חברות שלמות – ובהן מדינת ישראל. את הפרדיגמה הרביעית בהיסטוריה של התפתחות המודעות הסביבתית בישראל אני מציע, אם כן, לכנות "שלב ההכרה הרחבה". תחילתו באמצע העשור הראשון של המאה ה-21, ובמסגרתו אנו עדים לזליגה של סוגיות סביבתיות מן השוליים האזוטריים אל תחומי הליבה של הקיום הלאומי, כולל שני המרכזיים ביותר: הזירה הכלכלית והביטחון הלאומי.
נחשפתי לכך לראשונה באביב 2007. ארגון הגג "חיים וסביבה", שאז עמדתי בראשו, הוזמן על ידי גופים וארגונים שונים, כולל כמה מפלגות פוליטיות, לארגן ימי עיון עם מומחים בנושא משבר האקלים. אחד האירועים הללו היו במצודת זאב, ונכחו בו עשרה מתוך 12 חברי הכנסת של הליכוד שכיהנו בכנסת ה-17 באופוזיציה. הוזמנתי לשאת את הרצאת הפתיחה של היום – כחצי שעה על "מבוא לשינוי אקלים", ולקראת תחילת האירוע שמחתי לראות את יו"ר המפלגה בנימין נתניהו מגיע לאולם, ואפילו בזמן. שיערתי שהוא מתכוון לפתוח את היום בברכה טקסית כלשהי, להרצות קצת על משנתו האקלימית, ואז ללכת לדרכו. אך להפתעתי קרו הדברים אחרת. נתניהו אכן פתח את האירוע, אבל אמר רק משפטים ספורים: שהנושא חשוב, ושהם, חברי הכנסת, באו לכאן ללמוד ברצינות. אחר כך תפס את מקומו בשורה הראשונה ונתן דוגמה אישית. במהלך הרצאת הפתיחה היה נתניהו הקשוב והמתעניין ביותר בנעשה. שלוש או ארבע פעמים במהלך דבריי ביקש ממני לעצור ולבאר תהליך, להוסיף נתון, להסביר עוד משהו על גרף או על טבלה שהוקרנה. אחר כך הייתי צריך לחזור לאוניברסיטה, אך חבריי, שהמשיכו בהעברת יום העיון, סיפרו אחר כך שהיו"ר נשאר בהקשבה כמעט לכל אורכו של האירוע, ארבע שעות בקירוב.
נתניהו לא הפך באותו יום לאל גור הישראלי. טרם שמעתי אותו מצטט מדו"ח סטרן, הוא לא נוהג להתפייט על דו"ח העבודה הרביעי של ה-IPCC, והנושא הסביבתי נעדר כמעט לחלוטין ממצע הבחירות של הליכוד בתחילת 2009. מה שכן אפשר לומר הוא שכבר ב-2007 היו סימנים שנתניהו, כמו שמעון פרס, עמי איילון, אופיר פינס ועכשיו דני רוטשילד, הבחינו שאנו מתקרבים במהירות למה שאני מכנה מצב אקלימי פוסט-נורמלי (מאפ"ן). וזה כשלעצמו חשוב.
הקליקו כאן לקריאת פוסטים נוספים בסדרת "שינוי אקלים וחוסן לאומי", שבהם פורש פרופ' דני רבינוביץ (אוניברסיטת תל אביב) כמה מרעיונותיו בעניין הקשר בין משבר האקלים לחוסן לאומי, גם במקרה של ישראל. הנושא מופיע גם בספרו "הנה זה בא – כיצד נשרוד את משבר האקלים", בפרק "ישראל במצב מאפ"ן". הספר יצא בדצמבר 2009 בהוצאת הקיבוץ המאוחד
