ישראל עוברת משחור לירוק – חלק שני

ישראל עוברת משחור לירוק – חלק שני

טפטוף עילי, התנתקות מהצינור, הדברת עשבים, שימוש במתזים ובדיקת מערכת ההשקיה. דרכים נוספות לחיסכון במים בגינות הנוי שלנו, מאמר שני בסדרה

בחלק הקודם של המאמר הועלו דרכים שונות לחיסכון במים, ובהן תכנון מחודש של קבוצות הצומח בגן, שימוש בצמחים "חסכניים במים", עיבודי קרקע ושימוש בקומפוסט. כמו כן נדונה הסוגיה מהי תוספת ההשקיה המומלצת שתאפשר גן נאה ללא בזבוז במים, הוצגו דרכים שמאפשרות את חישוב מנת ההשקיה, ונדונו שיטות להתאמת כמות המים למשך זמן ההשקיה הדרוש במחשבים המשקים על פי זמן ובקוצבי מים.
להלן דרכים נוספות לחיסכון (או לבזבוז) המים.

צינור
כן, עדיין יש כאלה המשקים את צמחי הגן בצינור (בעיקר בגני חובבים). השקיה בדרך זו טובה להנאה ולהרפיה אך בזבזנית מאוד, מכיוון שהיא מקשה את השליטה בכמות המים. השקיה באמצעות צינור אינה מומלצת.

טפטוף עילי
בשיטה זו ההשקיה ממוקדת ומאפשרת מתן מנת מים בהתאם לגידול. יעילותה גבוהה (93%–95%) ואין בה פיזור מים על שטח נרחב כפי שקורה בהמטרה. כמו כן נדרשים בה לחצים נמוכים מאשר בהמטרה. השיטה אינה מושפעת מרוחות (כך שנמנע בזבוז מיותר) והיא מביאה לצמצום בכמות העשבייה, מכיוון שהשטח המושקה מוגבל.
עם זאת עלינו להיות מודעים לכך כי בשיטה זו ייתכנו סתימות, היא חשופה לוונדליזם (בגנים ציבוריים) ולפגיעה מבעלי חיים דוגמת נקרים או מכרסמים, וכן יש קושי באחזקה הצנרת מתחת לשיחיות.

טפטוף טמון
בשיטה זו מתן המים מתבצע מתחת לפני הקרקע אל בית השורשים, וכך מצטמצמת ההתאדות מפני הקרקע. שיטה זו מומלצת כשמשתמשים במי קולחים, שכן הקרקע משמשת כחסם נוסף בין המשתמשים בגן למים. היא מאפשרת הגנה מפני ונדליזם ובעלי חיים, ואינה מאפשרת הרטבה של אזורים בלתי רצויים (כגון שטחי מדרך). גם נביטת צמחי הבר מצומצמת מאוד. עם זאת, אחזקת המערכת בשיטה זו בעייתית יחסית, שכן יש קושי לפקח עליה ולבקר אותה. המערכת רגישה לסתימות ולחדירת שורשים. קשה לאתר את מיקום מערכת ההשקיה בעת תקלה או כשחופרים בגן, ויש סכנה גדולה יותר להמלחה, שכן יש קושי בשטיפה והדחת מלחים לעומק ביחס לטפטוף המונח על פני הקרקע. בהשקיה בטפטוף טמון במדשאות חייבים להחדיר פעם בשנה לצנרת חומר הנקרא טרפלן כדי למנוע את סתימת הצנרת. לדעת רוב המומחים השקיה כזו היא מורכבת ומחייבת מקצועיות רבה.

המטרה
יעילות ההשקיה בהמטרה פחותה מזו שבטפטוף (80%), וגם זאת רק בתנאי שאין רוח בזמן ההשקיה. ההמטרה מאפשרת שטיפת אבק מהצמחים ומלחים מפני הקרקע, וכן נותנת מענה באזורים מועדים לקרה. כמו כן, תקלות במערכת מובחנות ללא קושי. עם זאת, ייתכנו גלישה של השקיה גם לאזורים שאנו לא מעוניינים להשקות (אזורים מרוצפים) ויצירת נגר באזורים משופעים, וייתכן גם גידול בכמות העשבים. כשעובדים עם ממטירים בהצבות גדולות נדרשים לחצי עבודה גבוהים יחסית, ותיתכן פגיעה בשכבת הקרקע העליונה החשופה על ידי הטיפות (על ידי כך עשוי להיווצר קרום שימנע חלחול מים אל תוך הקרקע). לאור זאת המטרה מומלצת בעיקר בהשקיית מדשאות, אם כי אפשר לשלבה גם בשיחיות כדי לפתור בעיות מקומיות (דוגמת מערכת טפטוף שכוסתה בצמחייה צפופה ויש קושי לתחזק אותה).

מתזים
בדרך כלל נהוג להשתמש במתזים שספיקתם גבוהה (במיוחד במדשאות) ולעתים במתזים שספיקתם נמוכה (בעיקר ברדיוסים קטנים או סמוך לעצים). יעילות ההשקיה במתזים הנפוצים (בעלי הספיקה הגבוהה) נמוכה מזו שבהמטרה. שיעור ההשקיה הגבוה מכתיב תדירות השקיה גבוהה יותר בפרקי זמן קצרים, כך שנוצרת מערכת שורשים מצומצמת שאינה מעמיקה. יש צורך בכמות רבה יותר של עמדות השקיה, שכן טווח המתזים נמוך מזה של הממטירים. נוסף על כך, המתזים חשופים יותר לוונדליזם מאשר ממטירים. כן יש לציין שמתזים מאופיינים גם במגבלות דומות לאלו של ממטירים (אין להשקות כשיש רוח, ההשקיה עלולה לגלוש לאזורים לא רצויים וכמות העשבים גדלה).
למתזים יתרון על הממטירים בהשקיית שטחים קטנים יחסית (דוגמת פסי דשא או גינות קטנות), ובכך שהם מאפשרים לעבוד בלחצי עבודה נמוכים יותר.
יש להתייחס גם לנתוני האזור שההשקיה מתוכננת בו (שיפועים, רוחות, חשיפה לוונדליזם וכדומה). לדעתי, כששוקלים את נושא החיסכון במים בשילוב עם נתוני שטח אחרים, שיטת ההשקיה המועדפת לרוב צמחי הגן (עצים, שיחים, צמחי כיסוי וכדומה) היא טפטוף עילי, ואילו למדשאה – המטרה. השקיה בטפטוף טמון והשקיה במתזים יינתנו במקרים מיוחדים. כך לדוגמה טפטוף טמון יהיה השיטה העדיפה באזור שההשקיה בו ניתנת במי קולחים, והתזה תהיה השיטה המומלצת כשמשקים באזור מצומצם שלחצי ההשקיה בו נמוכים, או כשמשקים צמחים הזקוקים ללחות אוויר רבה (כמו למשל מיני שרכים).

בדיקת מערכת ההשקיה
במקרים רבים מערכת ההשקיה אינה פועלת כשורה, והדבר גורם לבזבוז מיותר של מים. בדיקת תקינות וכיול של כל מרכיבי מערכת ההשקיה מראש עשויה למנוע בזבוז רב.
בראש המערכת מנקים את המסננים, מתקנים נזילות ומכיילים לחצים. ממטרות ומתזים מתקנים, מכוונים, בודקים את הפיות שלהם ומחליפים בהתאם לצורך. הממטירים חייבים לעמוד זקופים, ולחץ המים בהם צריך להיות אחיד (מקסימום הפרש לחצים של 20% בין הממטיר בראש החלקה לבין זה שבסופו). על כל הממטירים להיות מאותו סוג, והפיות בהתאם לגזרה.
במערכת הטפטוף מוסיפים או מורידים את כמות הטפטפות (שלוחות) או שמשנים את מידת הספיקה בטפטפות בהתאם לשינוי בגיל הצמחים, בגודלם ובצורך שלהם לתוספת מים. במקרים רבים אנו נתקלים בשטחים שמערכת הטפטפות בהם ממשיכה לעבוד גם כשהצמחים התנוונו. יש לנתק או להסיר שלוחות בשטחים כגון אלו. גם בטפטפות יש להבטיח ספיקה אחידה לכל אורך הקו. שימוש בקוטרי צינורות נכונים ובווסתי ספיקה או וסתי לחץ יסייע בנושא.
אין לערבב צמחים בעלי צריכת מים שונה על אותו קו. אם זהו המצב בשטח נתון, ניתן להשתמש בטפטפות בעלות ספיקה שונה בהתאם לצורכי המים של הצמחים.
בבדיקת מערכת ההשקיה על כל חלקיה יש לוודא שאין נזילות מים נראות לעין או נסתרות. נזילות כאלו הן מקור בזבוז משמעותי של מים.

שיעור המטרה וחלחול מים
שיעור המטרה הוא מושג המתאר את יכולת החידור של מים לקרקע. כאשר יורד גשם או כאשר משקים בהמטרה, בהתזה או באמצעות טפטפות, חללי האוויר שבין הרגבים מתמלאים במים (הקרקע במצב רוויה). כשחלחול המים פוסק וחללים אלו מתמלאים לחלוטין מתחיל נגר עילי של מים ואיבודם. המצב שבו חללי הקרקע מלאים לחלוטין ומתחיל נגר נקרא "שיעור המטרה", והוא מבטא את יכולת הקרקע לספוג מים. בקרקעות כבדות החללים שבין הרגבים קטנים יותר והחלחול איטי יותר, לכן שיעור ההמטרה נמוך מזה שבקרקעות קלות, והסיכוי להיווצרות נגר רב; לכן בקרקעות כבדות נשקה בממטרות ובטפטפות שספיקתן נמוכה יחסית, כדי שהמים יוכלו לחלחל בקצב איטי ולא ייווצר נגר. קצב החדירה לשעה במ"מ או במ"ק לשעה לדונם הוא בין 5 ל-6 בקרקע כבדה, בין 6 ל-8 בקרקע בינונית וכ-13-8 בקרקע קלה.
מאידך, בקרקעות קלות עשוי להיות חלחול גדול מדי של מים אל עומק רב מזה שמצויים בו שורשי הצמח, שכן תאחיזת המים של קרקע זו נמוכה; לכן יש להקפיד שלא לתת מנת מים גדולה מדי בהשקיה, שכן היא עלולה ללכת לאיבוד. בקרקעות קלות נשקה במנות קטנות ובמרווחי השקיה קרובים, ואילו בקרקעות כבדות, האוחזות מים, אפשר להשקות במנות גדולות יותר ובמרווח גדול יותר בין ההשקיות, אך כפי שנאמר – הספיקה חייבת להיות נמוכה.
בקרקעות כבדות במיוחד אפשר לפתור את בעיית הנגר באמצעות הוספת שכבת קרקע קלה מעל. כך יתאפשר חידור מים, וכך גם ישתפר האוורור בבית השורשים.

הדברת עשבים
עשבים שוטים מתחרים בצמחי הגן על מלאי המים שקיים בקרקע, לכן חשוב מאוד למנוע את צמיחתם ולהדביר אותם. אגב, שימוש בחיפוי נמצא גם הוא כמפחית במידה רבה את כמות העשבים בקרקע.

לסיכום
אפשר לקיים גנים ירוקים, פורחים ונאים בכמות מים מעטה, זאת על ידי תכנון נכון, שימוש בצמחים חסכניים במים, שימוש באמצעים אגרו-טכניים שונים, חישוב מנת ההשקיה, בחינת ושדרוג מערכת ההשקיה ועוד.
כדי להמחיש את הכללים, שהוצגו ניתנו גם דוגמאות מגנים שונים בארץ – במגזר העירוני, במגזר ההתיישבותי ובגני חובבים. אני מקווה כי קוראי המאמר יצליחו לממש את העקרונות המפורטים בו וליצור גנים מרהיבים וחסכניים במים.
תודה מקרב לב לאנשים שסייעו לי בכתיבת המאמר: אדי קטן, בטי ורלף סלינגר, גיל רביב, רעיה גדיש, גלית רוניס, דורית אבנט, ישראל גלון, צ'רלי בן-זכרי ורן פאוקר.

פורסם במקור ב"עולם הפרח"
לחלק הראשון של ישראל עוברת משחור לירוק

אביגיל הלר משמשת כמדריכה מקצועית ראשית (ממ"רית בכירה) לגננות ונוי, תחום פרחים הנדסת הצומח גננות ונוי, אגף פרחים, שה"מ, משרד החקלאות ופיתוח הכפר

שתף שתף באמצעות מייל שתף באמצעות פייסבוק

תגובות של פייסבוק

3

תגובות ל“ישראל עוברת משחור לירוק – חלק שני”

  1. אורנה אלוף הגיב:

    הבעיה היא שחלק גדול מהשיטות הקיימות (במאמר ובכלל) די קשות ומסובכות לביצוע. ולמי יש כוח לטרוח כל כך על מנת לחסוך X מים.
    כנראה שעד שלא נגיע למצב חמור באמת – לא נתעורר.

  2. גילי הגיב:

    איפה אפשר לקרוא את המאמר הראשון בסדרה? כתוב שזה חלק ב'

  3. מערכת הגיב:

    היי גילי, בבקשה – החלק הראשון:
    http://tinyurl.com/yj7pnsj

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *