מניעה מראש של שימוש בחומר במקור עדיפה על פני הטיפול בו לאחר הייצור. כדי להגיע לכך, הגישה המשפטית הנכונה היא חקיקת כימיקלים

אנו רגילים לחשוב שהפתרון לזיהום האוויר הוא טיפול במזהמי האוויר בקצה הארובה, למשל התקנת מסננים על ארובות, ביצוע בדיקות קפדניות ותכופות של הרכב המזהמים הנפלטים, השוואת התוצאות לתקנים ולערכי סף ומניעת פליטות עשן מהארובות. ברוח התקופה והמודעות הסביבתית הקיימת, המשכו של תהליך זה הוא העברת דיווחים על הפליטות לציבור הרחב. גישה זו נכונה ותקפה בכל המקרים שבהם אי אפשר להקטין את השימוש בחומרים מזהמים בחומר הנשרף. כך לדוגמה, בין שבנפט, בפחם או בגז טבעי, תחמוצות חנקן ותחמוצות גופרית הן חלק בלתי נפרד מחומרי הגלם שיש לשרוף לשם ייצור חשמל, ואי אפשר בטכנולוגיות הידועות כיום למנוע לחלוטין את הימצאן בדלקים.

תארו לכם מצב דמיוני שבו, במקום לנסות ולעצור את הזיהום בנקודה האחרונה לפני שהוא נפלט, בקצה הארובה, היה אפשר להפריד מראש את המזהמים מחומר הגלם, כך שחומר הגלם יהיה נקי ללא חשש שיפלוט מזהמים לאוויר. אילו היה הדבר אפשרי, הרי החקיקה האופיינית לזיהום אוויר היתה שונה לחלוטין, ובמקום להתמקד במדידה ובמניעה של פליטות מזהמים, היתה מתמקדת באיסור ובמניעת שימוש בהם.

ובכן, המצב שתואר אינו כה דמיוני. החקיקה הסביבתית הבינלאומית מתמקדת כיום בצורה אינטנסיווית ביותר בקביעת איסורים ומגבלות על שימוש בכימיקלים שעלולים להיפלט לאוויר ולגרום לזיהום ולפגיעה בסביבה ובבריאות הציבור. החקיקה שאוסרת את השימוש בחומרים אינה שייכת למקבץ המוכר של חקיקה למניעת זיהום אוויר, אלא לחקיקה מתחום אחר – חקיקת כימיקלים. חקיקה זו יוצרת מסגרת כללית לרגולציה של כימיקלים ומספקת התייחסות משפטית לכימיקלים במזון, בתרופות, בצבעים, במוצרי קוסמטיקה, בחומרי הדברה, במכשירים חשמליים ואלקטרוניים, בפסולת רכבים ועוד.

להמשך קריאת 'לצאת מן הקופסה – דרושה חקיקת כימיקלים בישראל'