שילוב תכנים סביבתיים במחאה החברתית

שילוב תכנים סביבתיים במחאה החברתית

"אילו הייתי צריך לחשוב על הדבר שיחבר את המאבק לצדק חברתי עם המאבק לצדק סביבתי, הייתי מנסח זאת במילה אחת: אופניים". ראיון עם רגב קונטס, מיוזמי המחאה החברתית

קיץ סוער עבר על החברה הישראלית ב-2011. מחאה כלכלית וחברתית נרחבת הוציאה את הציבור "האדיש" לדרוש צדק חברתי: מאהלים בכל הארץ, הפגנות רבות משתתפים, מעגלי שיח, ועדת טרכטנברג וועדת מומחים חלופית. כל אלה הביאו, כבר בשלב זה, לעיצוב מחדש של התכנים והאופי של השיח הציבורי. מבין שלל הסוגיות שהמחאה עסקה בהן, בלטו בנפקדותם נושאים סביבתיים. פגשנו את רגב קונטס, מיוזמי המחאה החברתית וממוביליה (וגם במאי, תסריטאי ומרצה לעיצוב ולקולנוע, לשעבר קריאייטיב באחד ממשרדי הפרסום הגדולים), כדי להבין את עמדתו בנושא הסוגיות הסביבתיות בארץ, לשמוע מדוע נעדר מהמחאה – לפחות למראית עין – השיח הסביבתי, וללמוד על הכיוונים שהמחאה עוד עשויה לצעוד לעברם.

באופן אישי, עד כמה סוגיות סביבתיות קרובות ללִבך ורלוונטיות לחיים שלך?
"בחיי האישיים אני מתייחס לנושאי הסביבה השונים כאל מִקשה אחת. מבחינתי, אין הבדל בין זיהום אוויר לזיהום המרחב הציבורי. בזיהום המרחב הציבורי אני מתכוון למשל לאחד הדברים המדכאים אותי עד עמקי נשמתי – שכונות מגורים בדמות מפלצות שַיִש כעורות וחסרות נשמה. אני פועל עכשיו במסגרת המחאה למען דיור לכולם, אך אני חרד מהאופן שבו תיראה התוצאה. אני מודע לכך שבריאות ואדריכלות לא נמצאות על אותו מישור, אבל בחוויה שלי הן כן. מבחינתי, באותו מישור נמצאות שכונות כעורות ברחבי הארץ וזיהום האוויר בשכונת מולדתי – נשר שבמפרץ חיפה.

"אני צמחוני מסיבות אידאולוגיות (כבר מגיל 12). אני מאמין במה שכתב מילן קונדרה, שעבורי הוא מקור השראה ספרותית בנושאי סביבה: החברה נמדדת ביחס שלה לחלש, שהוא זה שלא יכול לדרוש צדק חברתי. רובנו מתייחסים לטבע כמו שמתייחסים למצרכים בסופרמרקט: אנחנו לא מקדישים מחשבה למקורם של דברים, פועלים ללא ריסון עצמי וללא דיאלוג עם הסביבה באשר היא. גישה זו מובילה להתעלמות מכך שבכל שנה מומתים 9 מיליארד בעלי חיים לצורכי תעשיית הבשר בארה"ב לבדה, וש-18% מגזי החממה מקורם בתעשיות הבשר והחלב.

"דבר נוסף שמשגע אותי הוא כלי רכב. אין לי מכונית כבר שנים. החיים שלי יותר אנושיים כי אני מתנייד באופניים. אני עובד לא יותר מ-2 ק"מ מהמקום שאני גר בו. מצב שבו אנשים גרים בתל אביב ועובדים בירושלים גורם, יחד עם דברים נוספים כמובן, לחיים מנוכרים. אנשים מאבדים את החיבור האמִתי לאנשים אחרים שאינם ממשפחתם הקרובה, וכך אי אפשר לבנות קהילה. הניכור מוביל לצורת מחשבה שבה אתה והעולם הם שני דברים מנותקים, וזאת במקום ההתייחסות הרצויה, שלפיה אנחנו חלק ממערכת אקולוגית-מוסרית אחת. לדעתי, התנהלות על פי עקרונות של צדק חברתי וצדק סביבתי, משמעותה לפעול בניגוד לאינסטינקט, מכיוון שאדם נדרש לעשות את הדבר הלא-נכון, הפחות נוח, הפחות מקובל".

מדוע סוגיות סביבתיות לא היו בחזית המאבק? האם לדעתך הן נתפסות בציבור כמוֹתרות או שיש להן יכולת להביא המונים לרחובות?

"לאנשים שאנחנו, יוזמי המחאה החברתית, עובדים אתם, יש די-אן-איי סביבתי מאוד. מתוך עשרת יוזמי המחאה – שמונה הם צמחונים. בעולם המושגים שלנו קשורים הנושאים חברה וסביבה באופן בלתי ניתן להפרדה. אי אפשר לדבר על הטייקונים בלי לדבר על פלמחים, על נחשולים או על ים המלח. אי אפשר לדבר על תנובה בלי לדבר על תעשיות הבשר והחלב. במהלך המחאה החברתית עוד לא הגענו לעסוק בנושאי סביבה, אבל הגענו רחוק יותר ממה שאי פעם חלמנו להגיע אליו: התחלנו מדיור והגענו למיסוי הון, לרווחה ולבריאות.

"אם ניקח לדוגמה את המאבק (שלא הצליח) בחוק הוד"לים – במקרה הזה לא אמרנו "החוק הוא אסון לסביבה. שטחים ירוקים ייעלמו", כי מה שהוציא את האנשים לרחובות – דיור – היה צריך לקבל התייחסות. מבחינת האנשים, העיקר שיהיה דיור זול, אז סתמנו את הפה במכוון, כמו שסתמנו את הפה בסוגיות פוליטיות שנוגעות בסכסוך הישראלי-פלסטיני, כי הבנו שהציבור לא בשל לדון בזה. הדרך שלנו אמנם מובילה לשם, אבל אנחנו לא יכולים להכריח את העם לעסוק בסוגיות אחרות כרגע. לא מטריד את העם בכלל שהבנייה האדירה בעקבות חוק הוד"לים תגרום לאסון סביבתי נורא במקומות שהיא תתממש בהם. עוד לא הגיע הזמן להפנות את המחאה לנושאים סביבתיים. כל דבר בזמנו – בית קוֹדֵם לבית אקולוגי. אני מקווה שהציבור ימשיך להיות אִתנו גם כשנדבר על הדברים הללו.

אפשר לטעון שהמחאה באה מציבור רחב, החש כי אין ביכולתו ליהנות מתרבות השפע שסביבו. האם ניצול מרבי של השפע הוא האידֵאל או שיש מקום לצאת בצורה ברורה נגדו?
"חוסר הבשלות של העם בולט על רקע התרבות הפופולרית הישראלית – תרבות הצריכה. היא צמחה על רקע של דרדור רוחני של החברה החילונית הישראלית, והדרדור מתבטא בבלבול פנימי – יש או אין אלוהים? ואם אין אלוהים אז מה מקומם של ערכים מוסריים? אפשר להתייחס למרכיבי התרבות שלנו כבעלי "ערך תזונתי": אייפון זה שוקולד. ספר זה סלט. סלט הרבה יותר טוב לך מכל בחינה. שוקולד די מזיק. אבל ילד ומבוגר יעדיפו שוקולד כי הוא מהיר, טעים, מתחנף לחך. החיים קשים, והשוקולד נותן לך הקלה. תרבות הצריכה מספקת לך שוקולד.

למרות זאת, במחאה החברתית אנחנו לא מתמקדים בתרבות הצריכה כי עדיין אין לנו יכולת להציע לה תחליף מושך. ההתנהלות התקשורתית שלנו היא על משקל הפרסומת "בשבילך זה דני ובשבילו חלב"; העם אִתנו לא מפני שהוא יודע לשים את האצבע על הבעיות העיקריות, אלא משום שהוא יודע שהדירה והקוטג' שלו יקרים. אנחנו מדברים עִם העם בשפה של "דני", אבל אנחנו יודעים שיש במסרים גם "חלב" – למשל סולידריות חברתית כערך עליון. לא אמרנו "רוצים דירות בזול", אמרנו "רוצים צדק חברתי". זוהי התחלה של תהליך ארוך טווח – מבחינה אידאולוגית וערכית – לשינוי דמותה של החברה החילונית על רקע תרבות השפע. אני רואה את התפקיד שלנו כאזרחי לחלוטין. לא באנו למחות וללכת הביתה, אלא באנו ליצור במה ציבורית שתוכל לשאת עליה מאבקים, מחאות ודיונים ציבוריים על כל דבר שיידרש. אני מבין שכל דבר בזמנו. אני בולע את הצפרדע ומבין שעוד לא הגיע הזמן למחאה נגד תרבות הצריכה. אני לא יכול בו-זמנית לטפל בבעיית היעדר דיור, לשכנע מדוע המלצות ועדת טרכטנברג אינן מספקות, וגם להסביר שאסור שהבנייה תפגע בשטחים פתוחים.

בכל זאת, איך לדעתך אפשר לרתום את האנרגיות שהובילו את המאבק לצדק חברתי לטובת הישגים בתחומים של צדק סביבתי?
"אילו הייתי צריך לחשוב על הדבר שיחבר את המאבק לצדק חברתי עם המאבק לצדק סביבתי, הייתי מנסח זאת במילה אחת: אופניים. אדם צריך לשאוף שהחיים שלו יתנהלו בטווח רכיבה על אופניים. אם אתה צריך ניידות גדולה מזו שמאפשרים לך האופניים, סימן שאתה עושה משהו לא נכון בתכנון החיים שלך. דווקא אופניים, שהם המצאה של המאה ה-19, מסמלים את כל מה שצריך להיות בחברה מתקדמת בתחילת המאה ה-21: ניידות מסוימת, פעילות גופנית בריאה והנאה. הם מאפשרים התייחסות לסובב אותך, אינם מסובכים לתפעול מבחינה טכנית, ואין בהם מסתורין. כאיש הקריאייטיב של המחאה, לא הייתי מתייחס לתרומתם להפחתת זיהום האוויר, אלא מדבר על הצדדים החיוביים, ומסכם אותם בסִיסמה: "אופניים הם הפרופורציה האנושית הנכונה".

מה היה מקומה של ועדת המומחים של המחאה בתהליך הגיבוש וההצגה של תפיסת עולמכם?
"החיבור שיצרנו בין ידע ציבורי לבין ידע מקצועי, באמצעות ועדת המומחים החלופית, נועד למטרה ספציפית – לקחת את הסיסמאות ולהציב מאחוריהן עובדות ונתונים. מלכתחילה לא היה לנו ספק שאנחנו מדברים על הדברים הנכונים, מכיוון שהדברים פשוטים מאוד. לא התכוונו להגיע רחוק כל כך ולהיות חלק מפורום קבלת ההחלטות (ולא רק בעמדה של הצהרות), אבל מכיוון שהתגלגלנו למקום הזה – ההיסטוריה בחרה בנו – הבנו שכאן אנחנו צריכים סיוע מקצועי. ועדת המומחים היא כלי עבודה, בסיס לאוצר מילים, סיוע בדיונים מול גורמים מקצועיים אחרים. כשישבתי בדיון בוועדת הכספים בנושא המלצות ועדת טרכטנברג, לא הרגשתי נחיתות מקצועית, אף על פי שאיני מומחה גדול. הנחת היסוד שלנו, שמסתברת כנכונה, הייתה שהז'רגון המשפטי-כלכלי נועד בחלקו הגדול להדיר את הציבור. אני, שכל חיי פחדתי מהדברים הללו, למדתי שהעיסוק בנושאים המקצועיים הוא כל כך פשוט. את ההבנה הזאת אנחנו מקדמים באמצעות האתר שלנו – אנחנו מעלים אליו הסברים שמנגישים את המושגים הז'רגוניים המסובכים לכאורה.

"עוד יש לנו כברת דרך לפני שנוכל לשלב נושאים סביבתיים במחאה החברתית, אבל מובן שנחבק את כל מי שינסה לחבר את המחאה החברתית לנושאים סביבתיים. הבעיה היא שעוד לא קמה תנועה עממית ירוקה שהצליחה להסביר למה לי כאזרח צריך להיות אכפת מ'ירוק'".

פורסם ב"אקולוגיה וסביבה" גיליון 4, נובמבר 2011

שתף שתף באמצעות מייל שתף באמצעות פייסבוק

תגובות של פייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *