ההשפעות הסביבתיות של פריסת צה"ל בנגב

ההשפעות הסביבתיות של פריסת צה"ל בנגב

התשתית הפיזית הבנויה של צה"ל בנגב כוללת כאלף מחנות ומתקנים בגדלים ובצורות שונים. ישנו היבט גאוגרפי משמעותי לכך, כמו גם השלכות סביבתיות הנובעות מהנוכחות המסיווית של צה"ל באזור

כיום צה"ל נמצא כמעט בכל מקום בנגב. נוכחות זו החלה כבר בימי מלחמת העצמאות בשנת 1948 באזור באר שבע ומול קווי המגע עם הצבא המצרי, ובהמשך השנים הלכה והתרחבה לממדיה הנוכחיים. במאמר זה, המבוסס על ידע שנצבר במשך השנים בשדה התכנון והמחקר, מוצגים ההיבט הגאוגרפי של השטחים שצה"ל משתמש בהם לתשתית פיזית או לשטחי אש בנגב, וההשלכות הסביבתיות הנובעות משימוש זה. הפריסה הגאוגרפית של הנוף הצבאי על צורותיו השונות אינה אחידה, ואפשר לזהות בה כמה אזורי משנה. המאמר מציג את התפתחות הנוף הצבאי בזמן ובמרחב מאז הקמת המדינה ועד ימינו, את המאפיינים הנוכחיים של הפריסה והתשתית, את ההיבטים של שמירה על ערכי טבע ונוף, את המהלך הנוכחי להעברת מחנות למטרופולין באר שבע ואת ההשלכות הסביבתיות הנובעות ממנו. בסיכום המאמר מוצעים כיוונים להעמקת המחקר והדיון בדומיננטיות צבאית במרחב בכלל ובנגב בפרט, גם תוך השוואה בין אזורי הנגב השונים, בין הנגב לבין חבלי הארץ האחרים ובין הנגב לבין מקומות אחרים בעולם.

מבוא
צה"ל הוא אחד הגורמים שנמצאים בנגב, פועלים בו ומשפיעים בצורה ניכרת על דמותו. חותם הנוף הצבאי ניכר בכל מרחבי הנגב. בצפון הנגב מצויים "איים" של תשתית צבאית, אך במרבית שטחו המצב הוא הפוך: המרחב הוא צבאי ומצויים בו מובלעות או פרוזדורים אזרחיים. במאמר מוצגים ההיבט הגאוגרפי של השטחים שצה"ל משתמש בהם לתשתית הפיזית שלו בנגב וההשלכות הסביבתיות הנובעות משימוש זה. מאמר זה מבוסס על ידע שנצבר במהלך שנות עבודתי בענף תשתית ופריסה באגף התכנון בצה"ל וכן על עיבוד נתונים ומידע הכלולים במחקר מפורט שנושאו הממד הטריטוריאלי של הביטחון בישראל.

יעל נובי על רקע מכתש רמון. צילום: אסתר ענבר

שטחי אש ותשתית פיזית
מבחינת הממד הטריטוריאלי של הביטחון, המרכיב עתיר השטח הוא שטחי האש. גודלם בישראל כ-8,900 קמ"ר, מתוכם כ-7,500 קמ"ר מצויים בשליש שטח המדינה (ללא שטחי הגדה המערבית). כ-6,650 קמ"ר מהם מצויים ברחבי הנגב, על 90% משטחו. בנגב מצויים 50 שטחי אש והם מתפרסים בשני רצפים שמכתש רמון מפריד ביניהם, כ-4,000 קמ"ר בצפון הנגב ו-2,650 קמ"ר במרחב מדרום לו. מרבית שטחי האש בנגב הם עתירי גודל, עשרות אלפי דונם כל אחד. הם משמשים לאימון בסיסי ולהכשרת הלוחמים, לתמרון כוחות ממוכנים, לירי ולניסוי תחמושת (טנקים, תותחים, טילים) ולירי ממטוסים. לעתים, לצורך תרגיל על-עוצבתי גדול ולאימון תנועה רציפה, מחוברים שטחים סמוכים לזמן מוגבל. חלק אחר הם שטחים גדולים שכל אחד מהם משתרע על פני אלפי דונם, והם צמודים בדרך כלל לבסיסי ההדרכה ולבסיסי האימונים של יחידות רגלים, שריון, הנדסה, תותחנים ונ"מ. בנגב מצויים גם שטחים בגודל בינוני, כמה מאות דונמים כל אחד, והם משמשים לצורכי מטווחים או לאימוני כשירות מינימליים.
התשתית הפיזית הבנויה של צה"ל בנגב כוללת כאלף מחנות ומתקנים בגדלים ובצורות שונים, ונכללים בה מחנות, עוצבות, מפקדות, בסיסי הדרכה ואימונים, מתקני המערך הלוגיסטי, שדות התעופה של חיל האוויר, מתקני קשר ומודיעין ועוד. בניגוד לשאר חלקי הארץ, התשתית הפיזית של צה"ל בנגב אינה מבוססת על המחנות שהותיר הצבא הבריטי ששהה בארץ בשנות ה-40 של המאה ה-20. המחנות והמתקנים נבנו לאחר קום המדינה, חלקם בשנים הראשונות ואחרים בהמשך. התשתית הבנויה כוללת גם את תשתיות הסְפר והגבול, ובכללן גדרות מערכת, דרכי גבול, עמדות, תצפיות ומוצבים, מתקני מפקדות ויחידות, שכולם משמשים לפעילות ביטחון שוטף.

להמשך המאמר היכנסו לאתר אקולוגיה וסביבה

שתף שתף באמצעות מייל שתף באמצעות פייסבוק

תגובות של פייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *