בזכות הקופסה הכחולה

בזכות הקופסה הכחולה

דניס רודניק, בן 85, תושב סידני, אוסטרליה, היה שותף למלחמת השחרור ב-1948, ובמשך רוב חייו הבוגרים הקדיש את מרצו וזמנו לקידום מפעל "הקופסה הכחולה" בין ידידי קק"ל באוסטרליה. לאחרונה הוא הגיע לביקור בישראל, וערך מסע מרגש אל עברו

"במשך כמה ימים עסקנו בהכנה של הפריצה למצודה הנצורה. ניסינו לקבוע את האורך הנכון של הפתיל הרועם, כדי שחומר הנפץ יופעל בדיוק ברגע התנגשות הג'יפ בקיר הבטון של הבניין. בסופו של דבר מצאנו את האורך הנכון. אחד החיילים זחל בחסות החשיכה לכיוון הגדרות, ותקע מקל צבוע בצבע לבן כסימון לנקודה שבה יקפוץ הנהג מג'יפ הנפץ. העמסנו על הג'יפ ארגז גדול עם דינמיט וחיברנו את הפתיל הרועם. אחר כך קשרנו בחבלים את הגה הג'יפ כדי שלא יסטה ללא הנהג, וקיבענו את דוושת הדלק הלחוצה. אז החלה הפעולה, ומישהו הדליק את הפתיל הרועם. כשהג'יפ החל לנוע מיהרנו אל השוחות, שהיו כאן, באזור שהיום נמצא בו שביל הגישה למצודה".

התיאור החי הזה אינו שייך לפעולה צבאית של השנים האחרונות, אלא לאחד הקרבות הקשים ביותר של מלחמת הקוממיות, שבסופו – בסיוע הג'יפ הממולכד – נפרץ פתח גדול בקיר הבטון העבה של מצודת עיראק סואידן הבריטית, והתאפשרה פריצת הלוחמים לתוך הבניין. לאחר הפריצה התחולל קרב ההכרעה, שהביא לכיבושו של הבניין ולחיסול "כיס פלוג'ה", שבו היו נצורים הכוחות המצריים הפולשים. כל זה קרה ב-9 בנובמבר 1948.

אחד מאותם אנשים מופלאים שהיו שותפים למערכה הוא דניס רודניק, בן 85, תושב סידני באוסטרליה, שערך לאחרונה מסע אל עברו בישראל, השזור באחת התקופות הסוערות של המדינה. כאז כן היום – דניס מקדיש את עצמו לטובת מדינת ישראל בכל מאודו, בעיקר בפעילות אינטנסיבית בקק"ל אוסטרליה.

חמוש בכובע אוסטרלי רחב-שוליים, רודניק הגיע לישראל יחד עם ילדיו אוברי ושרלין, למסע שעתיד להיות אולי המשמעותי ביותר בחייו בעשורים האחרונים. המסע הזה, שנערך בהזמנת קק"ל, אינו דבר שבשגרה. כל מי שמכיר את דניס רודניק באוסטרליה היה משוכנע שהאיש, המקדיש את מרצו וזמנו לקידום מפעל "הקופסה הכחולה" בין ידידי קק"ל באוסטרליה, ראוי לכבוד.

דניס היה נרגש מאוד, ולא פחות ממנו בתו ובנו ששמעו ממנו את סיפוריו לאורך השנים, אך לא שיערו שבבוא היום יחזרו אתו אל אותם מקומות רחוקים ואל אותם פרקי היסטוריה שהניחו את היסודות למדינת ישראל העצמאית. שרלין רודניק ניהלה במהלך כל היום רישום קפדני של הדברים ששמעה וראתה: "אתם לא מבינים כמה זה חשוב לנו, לכל המשפחה. פתאום כל התמונות האלה והסיפורים של אבא מקבלים משמעות שונה לגמרי".

המנדט הבריטי וספינות המעפילים

"נולדתי בדרום-אפריקה להורים שגם הם ילידי המקום. בנערותי הצטרפתי לתנועת בית"ר, והייתי פעיל בה כנער עד לשנת 1947, שבה הוחלט לשלוח מתנדבים לעזרת היישוב היהודי בארץ ישראל. יצאנו שמונה חברים מקייפטאון לאיטליה, משום שלא יכולנו להיכנס לארץ בדרך רשמית. באיטליה הצטרפנו למעפילים בספינת המעפילים "קזרטה", שאנשיה ציידו אותנו במסמכי זיהוי פולניים מזויפים כדי שנוכל להיטמע בקרב המעפילים, כולם ניצולי השואה. מצאנו עצמנו מוקפים במאות אנשים שנראו יותר כמו שלדים מהלכים. מצבם הגופני היה נורא, במיוחד בהשוואה אלינו".

ספינת המעפילים נרדפה על ידי ספינות בריטיות שצרו עליה סמוך לאי רודוס, אך הצליחה לפרוץ את הטבעת ולהתקדם לעבר חיפה, ולבסוף נכנסה לנמל חיפה תחת עינו הפקוחה של הצי הבריטי. בעוד המעפילים מועברים לגירוש לקפריסין, זיהו הבריטים את שמונת הצעירים הדרום-אפריקאים, והורידו אותם לחוף. הצעירים נשלחו אל המחנה הצבאי בתל ליטוינסקי (תל השומר דהיום), שם אולצו להתגייס לשורות הצבא הבריטי. את המדים הראשונים קיבלו דניס רודניק וחבריו במטה הצבא הבריטי בבאר שבע, אך לא הספיקו להשתלב בפעילות מבצעית. הבריטים החלו לעזוב את ארץ ישראל, ורודניק וחבריו נותרו מאחור. תוך ימים ספורים הצטרפו כמתנדבי חו"ל (מח"ל) לחטיבה 8 שהתגבשה מדרום לתל אביב, והיו ללוחמים מן השורה. כך מצא דניס את עצמו בין הלוחמים שעצרו את הצבא המצרי הפולש, סמוך לאשדוד, השתתפו בהסרת המצור מעל קיבוץ נגבה, והיו גם בין הצרים על מצודת ה"טאגרט", שאותה ועוד עשרות כמוה בנו הבריטים בשטחי המנדט שלהם במזרח התיכון.

מתרגשים במצודת יואב

עכשיו, בהתרגשות גלויה, הוא ניצב בחצר מצודת יואב. "אני לא מאמין, אני פשוט לא מאמין", אמר שוב ושוב לילדיו הבוגרים ולמלווים שלו. ללא היסוס הצביע על מיקום השוחה שלו בימי הקרב ההם, על מסלולו של הג'יפ המפורסם ועל מיקום הגדרות. באולם האפלולי של המוזיאון ההיסטורי ישבו דניס רודניק וילדיו, צופים בסרט שבו משובצים קטעים שצולמו ממש בימי הקרבות ומיד לאחריהם, וכל השלושה מוחים דמעות בחסות החשיכה.

דניס רודניק ליד מגדל המים בקיבוץ נגבהעוד ברכב שאסף את המשפחה מבית המלון בתל אביב, החל דניס רודניק לשלוף מתיקו בזה אחר זה תצלומים ישנים שלו, אם במדים בריטיים שכללו כומתה ועליה פומפון קטן, אם בחברת חיילים מחטיבה 8, או תצלומים של מצודת יואב המפויחת. גם על צילום של מגדל המים בקיבוץ נגבה שמר דניס, וגם המגדל היה אחד המוקדים המרגשים בביקורו, כאשר הוא מנסה לשחזר בדיוק את הזווית שממנה צולם המגדל אז, ומציב עצמו בדיוק בנקודה שבה עמד בעת הצילום.

גם חלקו השני של יום הסיור בדרום החם שילב בין שתי אהבות גדולות של דניס רודניק: קק"ל וחיל האוויר הישראלי. מסתבר כי כישוריו הטכניים של דניס הביאו אותו, זמן קצר לאחר הקרב על מצודת יואב, מחטיבת חיל הרגלים אל חיל האוויר, שם המשיך את שירותו הצבאי כטכנאי.

בשירותו הצבאי עוד טיפל בצד ה"קרבי" של המטוסים הראשונים מדגם "פייפר קאב", ששימשו כמפציצים מאולתרים שהטילו פגזי מרגמה מן האוויר על שיירות האויב ומוצביו בדרום. האנגלית שבפיו, יחד עם כישוריו האישיים, הביאו אותו לאחר המלחמה להיות בין 40 אנשי הצוותים הטכניים שנשלחו לארה"ב כדי ללמוד שם את רזי התחזוקה של ארבעת מטוסי הנוסעים הגדולים של אותה תקופה, ה"קונסטליישן", שהיו מיועדים להגיע לישראל. דוד בן גוריון ביקר אז את הצוות הנבחר בבסיס ההכשרה שלו בקליפורניה. במהלך ביקורו הנוכחי בישראל נכון לדניס מפגש מרגש עם אחד מוותיקי חברת "אל על", שעבד לצדו בתחזוקת מטוסי הנוסעים.

בעקבות הקופסה הכחולה – למאגר ניר-עם

את סיפורם של מאות מאגרי המים אותם ממשיכה קק"ל להקים ברחבי הארץ, יחד עם סיפור ההצלחה של השבת מי הביוב לשימוש חוזר בחקלאות, שמע דניס מרחבת תצפית שהוקמה על מאגר המים הגדול ליד קיבוץ ניר-עם. זו גם הייתה אחת משתי הנקודות מהן צפה לעבר רצועת עזה ובה חש לראשונה את המימדים האמיתיים של קו העימות הנוכחי של מדינת ישראל. בבאר שבע צפה בתרומה הענקית של פרויקט שיקום נחל באר שבע לעיר הדרומית ולרווחת אוכלוסייתה הגדלה במהירות. דניס התפעל במיוחד משכונות המגורים החדשות שצצו לאורך גדות הנחל המשוקם.

מזג האוויר החם לא פגם בביקור במוזיאון חיל האוויר בחצרים, המשלב נוסטלגיה עם תחושת עוצמה. כאן נחשפה המשפחה האורחת לכמה מן הסיפורים המרתקים בתולדות חיל האוויר הישראלי ולכמה מן המטוסים שהיו שותפים פעילים להיסטוריה של המדינה. אחר כך, בדרך חזרה לתל אביב, ראו דניס רודניק ובני משפחתו כיצד מכשירה קק"ל תשתיות על הגבעות המדבריות, כדי לטעת בהן יערות חדשים, המשגשגים בזכות יישום השיטות העתיקות-חדשות לאגירת מי השטפונות המועטים בסמוך לעצים הנטועים.

דניס רודניק ערך ביקורי נוסטלגיה נוספים במוזיאון הפלמ"ח, בפארק רמת מנשה ובכרם מהר"ל, וסיכם בהתרגשות את מסעו אל הפרקים המוקדמים בהיסטוריה האישית שלו ושל מדינת ישראל. "אני מתגורר כיום בפרוייקט דיור מוגן שכולו יהודי, בסידני. אני אחראי, ביחד עם שני חברים, על כל הפעילות הכרוכה במפעל "הקופסה הכחולה", שכל אחד מדיירי המקום מחזיק ברשותו. עכשיו אני יודע שאשלש את היקף פעילותי עם שובי הביתה. בעיקר כדי לספר על כל מה שראיתי במו עיניי וכדי להדגיש את חשיבות הנתינה, שאינה רק סיוע כספי לביצוע פרויקטים לטובת האוכלוסייה והסביבה בישראל. זו נתינה שצריכה לבוא מתוך הבנת החיים המלהיבים והמורכבים של ישראל ואזרחיה, ומה שאני לוקח איתי מכאן בוודאי יעמיק הבנה זו".

שתף שתף באמצעות מייל שתף באמצעות פייסבוק

תגובות של פייסבוק

2

תגובות ל“בזכות הקופסה הכחולה”

  1. משה כהן הגיב:

    סיפור יפה ואיש יפה
    כן ירבו.ברכות ותודות לעושים במלאכה בקקל ובכלל
    משה כהן

  2. אורי מזור הגיב:

    סיפור יפה ומרגש,שמחתי עבור דניס רודנר שהגיע בגילו המתקדם לביקור עם ילדיו אל הארץ אשר עליה נלחם ולמענה פעל לגיוס כספים לקק"ל. אני מאחל לו המשך חיים טובים.תודה!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *