מי משלם ביוקר על הטקסטיל הזול?

מי משלם ביוקר על הטקסטיל הזול?

מה הקשר בין הבגדים שאנחנו לובשים לסביבה, מה עובר על חולצה פשוטה במהלך מסלול ייצורה, מי משלם על הביגוד הזול שלנו ואילו אפשרויות אופנתיות ומקיימות אפשר בכל זאת למצוא?

ונפתח בסיפור (או בסרט): "The True Cost" ("המחיר האמיתי", בתרגום חופשי) מבקש לתאר את הצד היפה פחות של תעשיית האופנה. זהו סיפור על הבגדים שאנחנו לובשים, על האנשים שעושים אותם ועל השפעת תעשיית האופנה המהירה והזולה ("fast fashion") על העולם שלנו. בעשרות השנים האחרונות נדד ייצור הבגדים לעולם השלישי. אמנם המחיר של הבגדים ירד, אך העלויות האנושיות והסביבתיות גדלו באופן דרמטי. "The True Cost" הוא סרט תיעודי שמבקש לדווח על מה שלרוב אינו מסופר, ובכך מאפשר לנו לתהות מי באמת משלם את המחיר על הבגדים שלנו. הסרט צולם במדינות ובאתרים שונים בעולם, משדות הכותנה דרך המתפרות העלובות ועד חנויות המותגים ותצוגות האופנה. זהו סרט מטלטל, לפרקים מרגש, ואתם מוזמנים לצפות בו בעצמכם. למעשה, הסרט שהופק בסיוע מימון המונים עולה פחות מחולצת טריקו אחת, וייתכן שלרבים מכם הוא יחסוך קנייה של כמה וכמה חולצות…

במאי הסרט אנדרו מורגן בחר לעסוק בנושא לאחר שקרא על אסון הראנה פלאזה באפריל 2013, שבו יותר מ-1,100 עובדי (ובעיקר עובדות) מתפרה איבדו את חייהם בקריסת מבנה בן שמונה קומות בבנגלדש. זו אינה התאונה היחידה ב"מתפרות הדמים", והסרט מציג את הטענה כי הלחץ של תאגידי האופנה להוזיל את עלויות הייצור מביא להזנחה של היבטי בטיחות בסיסיים. בראש ובראשונה זהו סרט על אנשים; את השם "מתפרות הדמים", המתייחס לאותן מתפרות, מציעה עובדת צעירה ומרשימה, מנהיגה בהתהוות מבנגלדש, שרוצה שנבין שאת הבגדים שאנחנו לובשים מייצרים העובדים בדם. העובדת, שניסתה להקים ארגון מייצג לעובדים ונכשלה לאחר שנתקלה באלימות מצד בעלי המתפרה, נאלצה גם להיפרד מילדתה הצעירה ולהשאירה בכפר, בתקווה שכך היא תוכל לגדול לעתיד טוב ובטוח יותר.

קצת נתונים: האם ידעתם שתעשיית האופנה היא המקור השני בגודלו (אחרי תעשיית האנרגיה) לזיהום סביבתי? שלשם ייצור חולצת טריקו אחת נדרשים כשלושה קוב מים, די לאמבטיה אחת ביום למשך שלושה שבועות, וכמעט כוס מלאה של חומרי הדברה וקוטלי עשבים? ולמרות כל זאת, האמריקאים בלבד משליכים מדי שנה לזבל מעל מיליון טונות של טקסטיל.

אולי אפשר גם אחרת. כך, למשל, על רקע שדות כותנה אינסופיים בטקסס (מעוטרים לתפארת בעמודים להפקת אנרגיה מהרוח), מציג הסרט הדוקומנטרי את סיפור הצלחתה של חקלאית אמריקאית שמגדלת כותנה אורגנית. היא החלה לעשות זאת לאחר שבעלה נפטר מסרטן, ככל הנראה בהשפעת הכימיקלים הרבים שספג בעבודתו בשדות הכותנה הרגילה. נוסף על כך הסרט סוקר את הפעילות של חברת האופנה People Tree, המגדירה את עצמה "הוגנת ומקיימת", וגם מפגיש אותנו עם מעצבת האופנה הבריטית המצליחה סטלה מקרטני (בתו של חבר להקת הביטלס סר פול מקרטני ולוחמת זכויות החיות, הצלמת לינדה מקרטני), הידועה בעיצוב אופנה ידידותי לסביבה (ולחיות).

הסרט מפנה, בצורה ישירה למדי, אצבע מאשימה לעבר תאגידי האופנה השונים ותעשיית הפרסום, המעודדים, בונים ומעצבים את תרבות הצריכה המערבית. אנחנו קונים לא כי צריך, אלא כי "חונכנו" לחשוב שזה כיף. בצורה זו אנחנו קונים יותר ויותר, וכך גם זורקים יותר ויותר, ולא נותנים את הדעת להשלכות הסביבתיות והחברתיות של שרשרת הייצור של האופנה: ממגדל הכותנה, דרך העובדות במתפרות ועד ערימות הבגדים שאנחנו משליכים לאחר שימוש קצר. הסרט בא לעודד מחשבה ושינוי, והוא מצטרף למעשה למגמה קיימת, שכן גם בתאגידי האופנה נושא הקיימות עולה על סדר היום יותר מאשר בעבר. לדוגמה קראו כאן על דוח הקיימות האחרון של H&M – מה יש בו ומה שעדיין חסר.

אז בפעם הבאה שאתם מתחדשים בבגד ומחפשים משהו זול וטוב, זכרו שלזול הזה יש מחיר, וכי את המחיר משלמים בראש ובראשונה אנשי העולם השלישי העובדים במתפרות בתנאים מחפירים. יש המסתייגים ואומרים כי זכויות העובדים הן עניין פנימי של ארצות הייצור, וכי העולם השלישי יוכל להתפתח רק דרך עבודה ופרנסה, אבל אחרים רואים בעובדים הללו, הנמצאים בתחתית שרשרת האספקה המודרנית של תעשיית האופנה, את העבדים המודרניים. בכל אופן, הרחבת העיסוק והמחשבה בנושא – וזה מה שהסרט מבקש לעשות – היא תמיד מבורכת.

שתף שתף באמצעות מייל שתף באמצעות פייסבוק

תגובות של פייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *