ויהי אור

ויהי אור

יש מי שחושב שהפתרון ליותר ממיליארד איש שחיים ללא חשמל זמין מורכב משלושה חלקים בסך הכול: אופניים, גלגל תנופה וגנרטור קטן. על המיליארדר ההודי שרוצה להאיר את העולם

העולם השלישי רחוק מהתרבות המערבית שנות אור. תנאי קיום כמו מים זורמים, מערכת ביוב תת קרקעית וחשמל זמין נראים לנו מובנים מאליהם, אך הם אינם עומדים לרשותם של מאות מיליונים במדינות הנחשלות. ארגוני סיוע כמו גם יזמים פרטיים משקיעים זמן ומשאבים בניסיון לסייע לאותן אוכלוסיות חלשות ולאפשר להם תנאי מחיה ראויים באמצעות פתרונות יצירתיים. אחד מתנאי המחיה הבסיסיים הללו הוא כמובן אור שיאפשר לאנשים להמשיך לתפקד ולנהל את חייהם בשעות העלטה.
לכאורה נדמה כי מדובר במשימה פשוטה – חשמל זמין לכל משפחה – אך בהיעדר תשתיות ותקציבים ממשלתיים נדרשים הממציאים לברוא מתקן אמין ועמיד, פשוט לתפעול ובטוח לחלוטין שגם יהיה זול לייצור, וזו כבר משימה מורכבת הרבה יותר.

אחד הפתרונות היצירתיים הוא מנורת הגרביטציה שאותה סקרנו לאחרונה. פתרון נוסף שעומד במרכז הכתבה הזאת הוא אופני הגנרטור של מאנוז' פַּרְגוּאָה, והוא מעניין בזכות המתקן עצמו אך לא פחות מכך בשל דמותו האניגמטית של ממציאו.

ייצור חשמל באמצעות כוח אנושי אינו חדש. המבוגרים שבנו ודאי זוכרים את הדינמו שהורכב בקדמת האופניים שלנו וייצר (תוך השמעת צרצור אופייני) חשמל להפעלת הפנס הקדמי. אם כך, מדוע לא לייצר מתקן כזה, רק גדול יותר, שיכול לייצר חשמל כפועל יוצא של סיבוב פדלים על ידי בן אנוש? מאנוז' פרגואה, המיליארדר ההודי, חושב שמדובר ברעיון מצוין. הפילנתרופ הזה הוא ללא ספק דמות מוזרה וידוע בהצהרותיו האלטרואיסטיות. בכל הזדמנות הוא מציין כי "אם אתה עשיר – זוהי אחריותך לעזור לאחרים" ואף מכריז כי ברצונו לשרת את החצי הנחשל של העולם. כשמביטים במתקן שתכנן ובנה מבינים מיד שזהו אינו עוד פטנט זול שאפשר לפזר בקלות בשכונות הפחונים של אפריקה כי אם מתקן גדול, כבד ויקר שגרם ללא מעט אנשים (ובצדק) להרים גבה ולתהות אם מדובר באמת בפרויקט שיכול לקרום עור וגידים או שמא בחלום באספמיה או אפילו בסוג של מתיחה.

כאמור המתקן של פרגואה גדול מאוד, וייצורו, מן הסתם, כרוך בעלויות משמעותיות, אך מר פרגואה אינו מתרגש. הוא מצהיר שיש לו יותר כסף ממה שהוא צריך ומדגיש שחשוב לו לעשות איתו משהו טוב וחשוב. האופניים אמנם מאסיביים, אך על פי צוות המהנדסים שעמל על פיתוחם, די במתקן אחד כזה כדי להאיר כפר קטן, ובלבד שכל אחד מתושביו יקדיש שעה מזמנו לסובב את הדוושות.
נשמע הגיוני? ובכן יש כאלו שמתלהבים פחות מהרעיון ואף מסבירים מדוע הוא בעייתי, בלשון המעטה. ביורן לומברג למשל מנתח בצורה מעמיקה את כמות האנרגיה שאפשר להפיק מהמערכת ואת העלויות המשמעויות הסביבתיות הנלוות עקב צריכה מוגברת של מזון הנדרש לאדם המפדל. המסקנות שלו, המגובות בחוקי הפיזיקה הבסיסיים של ייצור ושימור אנרגיה, מטילות צל כבד על טענות מהנדסי הפרויקט כמו גם על התועלת הכלכלית והסביבתית של הרעיון כולו. וכמובן קשה שלא לחשוב על הזווית הישראלית בסיפור הזה. מי מכם זוכר את ההבטחה לנורה אחת שתאיר את כל רמת גן?

פרגואה הצהיר כי בשלב הראשוני בכוונתו להפיץ 10,000 יחידות של האופניים שלו ברחבי הודו. אם לשפוט לפי קצב התקדמות הפרויקט והסקפטיות הרבה בקרב מומחים, ייתכן מאוד שמדובר בפנטזיה. עם זאת, בזכות אנשים כמו מר פרגואה, המקדיש 90% מהונו לצדקה ומחקר, חלומות יכולים להתגשם. נמשיך לעקוב אחרי הפרויקט הזה.

שתף שתף באמצעות מייל שתף באמצעות פייסבוק

תגובות של פייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *