תל אביב 2060

תל אביב 2060

סיפורו הפנטסטי של תושב תל אביב בשנת 2060 הנהנה מעיר נקייה ממכוניות ומאוטובוסים

אילן גרינברג התעורר הבוקר בדירתו שבמרכז תל אביב. מהחלון הפתוח הגיע משב רוח רענן. הוא שאף אוויר מלוא ריאותיו, חייך ויצא כהרגלו ללגום קפה של בוקר במרפסת הקטנה הפונה אל הרחוב הראשי. הוא אוהב לפתוח את היום בהאזנה לפטפוטי הציפורים על צמרת עץ הלימון שנמצא ממול. למטה, ברחוב, נשמעו קולותיהם העמומים של העוברים והשבים, צלצולי פעמוני אופניים מרוחקים ומדי כמה דקות גם אוושתה החרישית של הרכבת הקלה החולפת בסמוך. קריין הרדיו, שסיכם כרגיל את מהדורת חדשות הבוקר בדיווח על מזג האוויר, בישר על שמים מעוננים חלקית ואיכות אוויר מצוינת. למטה, במתקן החניה שבחזית הבניין, המתין לו זוג האופניים שלו במקום הקבוע. הוא הפנה את הכידון מזרחה והחל לעשות את דרכו אל המשרד. זה שבע שנים שאין בתל אביב מכוניות פרטיות ואוטובוסים. הוא זוכר היטב את הבשורה הדרמטית. הוא גם זוכר שלא האמין שזה באמת יכול לקרות. וגם עכשיו, כשהוא משייט בנינוחות על שביל האופניים הרחב שהיה פעם כביש ראשי סואן, הוא מתקשה להפנים את השינוי האדיר שהצעד הזה הביא איתו. אז, כשעוד למד באוניברסיטה, לא היה יכול אפילו לפתוח את החלון הפונה לרחוב לרווחה. עשן האוטובוסים והרעש האיום הפכו את העניין לבלתי אפשרי, ועל ישיבה במרפסת או שדרות ריחניות של עצי פרי אפשר היה רק לחלום. גם עכשיו, כשהוא מתעורר בבוקר, הוא עדיין צריך להזכיר לעצמו שהשקט למטה הוא פשוט עוד יום רגיל ולא יום כיפור. ואם לא די בכך, לפני שנה נפטר סופית ממשאף הוונטולין שלו כיוון שהאסתמה שממנה סבל פשוט נעלמה, ובזכות הרכיבה על האופניים גם בעיית המשקל שלו היא כבר נחלת העבר.
בבניין המשרדים שבו הוא עובד הסבו לפני שנתיים את רוב החניון התת קרקעי לחניית אופניים ובנו במקום מלתחות מרווחות, כך שבימי הקיץ החמים הוא יכול להגיע לעבודה, להחנות את האופניים, להשאיר את הבגדים המיוזעים בלוקר הפרטי שלו, להתקלח ולעלות רענן לעבודה. בחורף הרכבת הקלה שמרשתת היום כל פינה בעיר מביאה אותו במהירות וביעילות לכל מקום, ואת נסיעתו השבועית לבית הוריו ביישוב ההררי הוא עושה ברכב השיתופי השכונתי.
היום אחרי העבודה הוא מתכנן לבקר בגינת הירק החדשה שנחנכה ממש בשבוע שעבר במקום שבו עמד פעם חניון אוטובוסים רחב ידיים, ומאוחר יותר ישתתף במירוץ הלילה…

סיפור קצר זה נכתב בהשראת מאמר שמתאר את החיים בלונדון בשנת 2050 ומשרטט תמונה פנטסטית של עיר נקייה, שקטה, ירוקה, חפה מפקקי תנועה, מזיהום אוויר ומזיהום קול; עיר העושה שימוש באנרגיות מתחדשות ומספקת לתושביה מגוון רחב של שירותים ותשתיות שהופכים את חיי התושבים לקלים, נוחים ובריאים יותר. הסיפור הזה לא חייב להישאר דמיוני. ערים גדולות וסואנות יותר מתל אביב כבר החלו להפוך חלקים נרחבים ממרכזיהן לנקיים ממכוניות. מדריד, פריז, המבורג, הלסינקי, מילאנו ואחרות כבר מתחילות להגשים את החלום ומרחיקות את העשן והרעש. אפילו אמסטרדם לא תמיד הייתה עיר "עוינת" כל כך למכוניות. גם לנו מגיע, לא?

שתף שתף באמצעות מייל שתף באמצעות פייסבוק

תגובות של פייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *