פלישת סוסי הפרא

פלישת סוסי הפרא

אוכלוסיית סוסי הפרא בארצות הברית הולכת וגדלה, ויש הרואים בכך מטרד. כיצד מתמודדים עם כמות גדולה כל כך של יצורים אציליים ומרשימים כאלה?

אם אתם מבינים דבר או שניים במכוניות, ודאי שמעתם על אחת המכוניות האיקוניות המזוהות כל כך עם ארצות הברית של אמריקה – המוסטנג. שמה של המכונית, זה שנבחר לסמל של יופי, עוצמה וחופש, הוא למעשה שמו של סוס הבר האמריקאי, ומקורו בשתי מילים ספרדיות (mesteño ו-mostrenco) שמשמעותן בתרגום חופשי: פראי ומי שאין לו אדון.

ההיסטוריה מלמדת שסוסי הבר חיו באמריקה עד לפני כ-10,000 שנה ונכחדו, ולכן כשקולומבוס גילה את היבשת, לא היו בה כלל סוסים. סוסי הבר של היום הם צאצאיהם של סוסים שהניחו לראשונה את פרסותיהם על היבשת החדשה עם בואם של הספרדים במאה ה-16. האינדיאנים, ילידי היבשת, לא הכירו את בעל החיים הזה, אבל חיש מהר אימצו אותו גם הם ככלי תחבורה וכלי עבודה.

סוס הבר האמריקאי הפך במשך השנים לסמל תרבות שיש לו מקום של כבוד בהיסטוריה האמריקאית, אך כעת עתידו של היצור האצילי הזה לוט בערפל כיוון שקצב גידול האוכלוסייה שלו יצא מכלל שליטה. למרבה ההפתעה התפוצצות האוכלוסין הזו באה על רקע העובדה שבסביבות 1950 סוסי הבר בארצות הברית נכחדו כמעט לחלוטין. בניסיון לשקם את האוכלוסייה הדלילה בוצע פרויקט מאסיבי של החזרת סוסים לשטחי הבר, מה שהתברר כהצלחה גדולה. אולי גדולה מדי…

ב-1971 העביר הקונגרס האמריקאי חוק המגן על סוסי הבר, ומאז הם מתרבים ללא הפרעה. כיום אוכלוסייתם מונה לפי ההערכות כ-70 אלף פרטים, רובם מרוכזים בתחומי מדינת נבאדה, וקצב הגידול המהיר שלה מגדיל את מספר הסוסים החדשים מדי שנה. לא מעט מכם יחשבו שמדובר במגמה מבורכת, שהרי סוסים הם בעלי חיים אציליים ומרשימים כל כך. אלא שמתברר שאקולוגים ומומחי סביבה מתלהבים פחות מהרעיון. מסקר סביבתי שנערך בשנים 2014-2008 עולה כי סוסי הבר גורמים נזקים סביבתיים לא מבוטלים. ממדי הנזקים, כמו גם העובדה שהם מתרבים במהירות ואף הובאו לאמריקה ואינם שייכים למארג האקולוגי הטבעי, גורמים לחלק מן המומחים לסווג אותם כמין פולש. הרצון להגן על אייקון תרבותי כל-אמריקאי מחד גיסא והאיום הסביבתי שהוא מייצר מאידך גיסא הציתו ויכוח בין אלו המצדדים בדילול האוכלוסייה באמצעות הרג לאלו הנחרדים מהרעיון וסבורים כי אפשר לפתור את המשבר מבלי לקפח חיים.

כיום משקיע ארגון Bureau of Land Management) BLM) כ-80 מיליון דולר בשנה בפרויקט ניהול אוכלוסיית הסוסים. באמצעות מסוקים אוספים את הסוסים למכלאות סגורות וחלקם מוצעים לאימוץ, ממש כמו חיות מחמד. אלא שהפתרונות האלה הם טיפה בים, ואפילו מנהלי הפרויקט מודים שקשה לשלוט בכמות רבה כל כך של סוסים. יתרה מזו, פעולת האיסוף עצמה גורמת לסוסים לרוץ בבהלה על פני מרחקים אדירים, להיפצע ולחוות טראומה. הגורל הממתין להם במכלאות כמובן לא טוב יותר, ושלילת חירותם כחיות בר חופשיות מעלה שאלות אתיות לא פשוטות. אחד הפתרונות הנוספים שנוסו הוא עיקור הסוסים, אך מדובר בפעולה מורכבת ויקרה הדורשת מאמץ לוגיסטי משמעותי כדי לאתר את הסוסים ולירות בכל אחד מהם חץ ובו חומר עיקור. הוסיפו על כך את העובדה כי מדובר בתהליך שיש לבצע בכל שנה מחדש (השפעת החומר פגה כעבור שנה) וקיבלתם שוב פתרון שיעילותו מוטלת בספק.

סוגיית סוסי הבר האמריקאיים היא דוגמה מצוינת למורכבות שבטיפול בבעלי חיים, כל שכן כאלו הזוכים לאהדת הציבור. מאז ומעולם היו סוסים חביבים על בני האדם, ולכן עצם המחשבה להרוג אותם יוצרת מיד התנגדות ומחאה. הצעה כזו, שעלתה לאחרונה בקונגרס האמריקאי ולפיה סוסי בר במכלאות שלא נמצא עבורם פתרון קבע יומתו, זכתה לגינוי ולהתנגדות רחבה ולבסוף ירדה מהפרק. עם זאת אי אפשר להתכחש לנזקים שאוכלוסיית סוסי הבר גורמת ואי אפשר להתעלם מהסכנות שבהתרבותם הלא מבוקרת. בשלב זה לא ידוע מה יעלה בגורלם של הסוסים האלה. אנחנו כמובן מקווים שהקונגרס האמריקאי והמומחים יצליחו בסופו של דבר למצוא פתרון ראוי ומאוזן שיגן על הסביבה אך לא יהיה כרוך בהרג. ובינתיים, אם אתם רוצים לאמץ סוס, נראה שמדינת נבאדה היא מקום טוב לחפש בו.

שתף שתף באמצעות מייל שתף באמצעות פייסבוק

תגובות של פייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *