פרופ' משה גופן מגיש סקירה מעמיקה על מצב הכנרת, מנתח את ירידת המפלס לאורך השנים, ומצביע על הפתרון שישמור על אספקת מים מושלמת לבתים, אם הממשלה תעשה רק דבר אחד
מיד לאחר מלחמת השחרור והקמתה של מדינת ישראל החליטה הממשלה לייבש את החולה ואת שטחי הביצות שמצפון לה. בסמוך להחלטה זו החליטה ממשלת ישראל, לאחר התלבטויות רבות ולאחר פעילות צבאית בצפון, על הקמת מפעל המוביל הארצי, שמשמעותו – שימוש בכנרת כמאגר רב-שנתי לאספקת מי שתייה לתושבי המדינה.
שאיבת מים אינטנסיווית מהכנרת החלה רק בשנת 1972. לפני הקמת המדינה, בשנת 1933, הוקם סכר דגניה והועמק אפיק הירדן ביציאה מהכנרת – פעולות שאפשרו לאחר מכן שליטה בגובה המפלס באגם. חברת החשמל, שהקימה ביזמתו של פנחס רוטנברג את המפעל ההידרואלקטרי בנהריים, ובהקשר אליו את סכר דגניה, ערכה מדידות מדויקות של קרקעית הירדן ביציאה מהכנרת. רום הקרקעית שנמדד שם היה 212.35 מ' מתחת לפני הים. מאז נחנך המוביל הארצי (1964) נמצא מפלס האגם בתהליך רב-שנתי של ירידה: בשנים שיטפוניות הוא עולה זמנית, אבל המגמה השלטת היא ירידה. במחזור שנתי הוא עולה כל שנה בחורף, וחוזר ויורד בקיץ. ככל שכמות המשקעים נמוכה יותר – ירידת המפלס חריפה יותר, מכיוון שכמות המים הנצרכת עולה משנה לשנה ללא כל קשר למצאי במקורות. יש ירידה מתמשכת בכמות המשקעים באגן היקוות הכנרת, והספיקות בירדן יורדות כך שתרומה טבעית ממקורות המים לכנרת נמצאת בירידה.
אולם יש לזכור שבצורת היא תופעה שכיחה מאוד באזורנו מאז ומתמיד. מאז סוף המאה ה-19 היו באזורנו ארבעה מקרים של ארבע שנות בצורת רצופות, תקופה אחת של 14 שנות בצורת רציפות, תקופה אחרת של חמש שנות בצורת רציפות, ועוד ארבע תקופות של שלוש שנים רציפות של בצורת. שיאי בצורת שנתיים במשך 150 השנים האחרונות היו בטווח של 35%–79% מתחת לממוצע הגשמים הרב-שנתי. להמשך קריאת 'הכנרת: עבר, הווה ועתיד'
