באחת מתוכניות ערוץ 8 הופיע אדם השוקל כחצי טונה וסיפר על מאמציו לרדת במשקל. משם נדדה המצלמה לעבר ארגזי דיאט פפסי. מבחינתו הוא עבר לתזונה נכונה. עם כל כוח הרצון שהוא מפגין, הוא אינו מבין מדוע אין שינוי…

בפנינה הטלוויזיונית "הפינה", אם נרקומנית שיוצאת ממכון גמילה חוזרת להתגורר בחיק משפחתה – מאורת קראק. עם כל כוח הרצון שלה, מהלך הדברים די צפוי מראש.

באמריקן איידול, המקבילה של "כוכב נולד" שלנו, מצהירה אחת המתמודדות שאם תודח – יהרוס אותה הכישלון. המחשבה לעבוד קשה בשביל הצלחה לא חולפת בראשה. כשהודחה, בגיל 18, תהילתה כבר מאחוריה…

בשלושת המקרים, שלכאורה אינם דומים, ישנו עיקרון אחד מאחד: האמונה בכוחו של הפרט לחולל שינוי. החלום האמריקאי, שהקצין עד מעבר לכל פרופורציות, הוא בבסיסו חלום מרהיב, שאומר כי אינך חייב להיוולד לקסטה מסוימת, ללמוד במקומות הנחשבים, להכיר את השיח הנכון או לרקום קשרים במפא"י (או בפייסבוק). הפרט – בכוחו, בכישרונו, במאמציו וברצינותו – יכול לחתור ולהגיע לפסגה.
ובכל זאת, בשנים האחרונות החלה ארה"ב להתעורר מהחלום האמריקאי שלה (הקריסה הכלכלית בימים אלו היא רק חלק הכרחי באפקט הדומינו). ההבנה שמכה את ארה"ב ואת העולם כולו היא שהפרט יכול להתמודד עם קשיים עד לרמה מסוימת, ומעבר לה נדרשת אחריות הכלל. אם עד לא מזמן ראו את מגפת ההשמנה (או הסמים, ההימורים וכיו"ב), כבעיה שעל הפרט להתמודד עמה לבד או מקסימום בעזרת משפחתו הקרובה, הרי בשנים האחרונות כבר מתחילים להבין שהבעיה קשורה לחברה כולה, ושגם היא אחראית למצבו. מתוך הגישה הזאת צמחו גם החובות שלה כלפיו, כמו סימון מוצרים, הורדת שומני טראנס, חינוך והסברה. כך יש לנהוג גם בתחומים נוספים בחייו של הפרט – מחינוך וכלכלה עד לתרבות הרייטינג, המייחצנת מודל אחד של הצלחה ולא מספקת אלטרנטיבות ראויות.
ההכרזה של ברק אובמה: "כן, אנחנו יכולים" (במקום ה"כן, אני יכול" המסורתי), פגעה בעצב החשוף של כולנו, ומן הסתם היא גם זו שהאיצה את בחירתו לנשיאות ארה"ב. אובמה הפנים את הגישה הרחבה, זו שרואה את הפרט כנטוע בתוך החברה, כחלק מ"אנחנו".
כן, אותה "ערבות הדדית" שאפיינה גם אותנו בעשורים הראשונים לקיומנו במדינה, ושהיום, יותר מתמיד, חייבת לחזור ולקחת פיקוד.
ומה בעניין ההתחממות הגלובלית? הדרישה להשתדלות הפרט בנושא הסביבתי חייבת להיות מעוגנת בפעולות ובדוגמה אישית מצד המדינה. אנו בביתנו נדאג לצמצם את צריכת החשמל, נמחזר, ניטע עץ, נקטין את פליטת הפחמן הדו-חמצני ועוד. אך כל עוד המדינה לא תתגייס לאפשר אלטרנטיבות ראויות (כמו בנייה ירוקה, תחבורה יעילה, חלופות אנרגיה, הפחתת מזהמים, פיקוח ואכיפה, חינוך, שיקום מקורות מים, מיחזור ועוד)  – הכישלון ידוע מראש. כי לפרט אמנם אחריות מלאה על חייו ועל מעשיו, אבל ללא אחריות קולקטיווית – לא נתקיים כחברה.