אגמון החולה מתכונן לסתיו, לנחיתת עשרות אלפי עגורים ולביקורי מאות אלפי מבקרים בשנה הנוכחית. עינבר רובין מהאגמון מסבירה כיצד המשולש חקלאות-טבע-תיירות מצליח להתקיים ולפרוח למרות הכל

הסתיו עומד להיות חם באגמון החולה, אתר התיירות הפופולרי המושך אליו למעלה מ-300,000 מבקרים מדי שנה. העגורים יגיעו למקום, המטיילים ותלמידי בתי הספר יציפו את האגמון בהמוניהם, וחובבי הצַפרות ימצאו עניין רב במתרחש. ולחשוב שהאגמון, כגוף תיירות, הוקם רק ב-2005, כשלפני כן היה המקום פתוח לכל, לצפרים לא היה בית מקצועי משמעותי, והתיירות באזור לא פרחה במיוחד.

עצם הקיום של אגמון החולה, אחד מאתרי הטבע הפופולריים והמתוירים בארץ, הוא סוג של קסם שאינו מובן מאליו. הוא מהווה אי טבע קטן בתוך שטחים נרחבים של חקלאות, ומצליח לסייע בגידול צמחים, ציפורים, דגה ודו-חיים. ולא זאת בלבד: רוב בתי הגידול בישראל יובשו עם קום המדינה, אך בעקבות הצלחת תהליך שחזור ביצות החולה, שהחל ב-1994, הוקמו בתי גידול אחרים גם בחדרה, הרצליה, ראשון לציון, רעננה, ועוד היד נטויה.

"בימים אלה אנו מתכוננים בהתרגשות גדולה לנדידת העגורים בתחילת הסתיו", מספרת עינבר רובין, מנהלת תוכן והדרכה באגמון החולה. "הפרויקט הוא למעשה שיתוף פעולה בין קק"ל, חקלאי האזור, גופים ירוקים שונים, משרדי ממשלה, מועצות מקומיות ואגמון החולה כגוף תיירות. המטרה של הפרויקט היא קודם כל לשמור על השדות החקלאיים, שמחד לא תהיה בהם פגיעה בתוצרים החקלאיים, ומאידך שלא תהיה פגיעה בעגורים. כשהעגורים מגיעים לאזור אנו מעבירים אותם בין שדות שהם יכולים לשהות בהם ולאכול מהיבול מבלי לגרום נזק. בהמשך אנו מעודדים אותם להמשיך בנדידה דרומה לאפריקה. נוסף על כך, ישנם שטחים שנתרמו על ידי החקלאים לטובת מנוחה לעגורים. אם העגור הגיע היום מנדידה, הוא לא ימשיך בנדידה לאחר שעה-שעתיים. הוא חייב לנוח. ההסתכלות היא גם על החקלאים וגם על העגורים. כמה שיותר נלמד על העגורים ונבין מה הצרכים שלהם, כך נוכל ליצור שיתוף פעולה יותר טוב, ולמזער את הפגיעה בחקלאות".

במהלך חודש נובמבר מתחיל השלב השני בכל הנוגע לעגורים. מאחר שהחקלאים מתחילים לזרוע את השדות לקראת החורף, העגורים לא מורשים לשהות בשדות כלל, והעידוד למעברם דרומה הופך להיות מעט יותר אגרסיווי. השלב השלישי, והמעניין במיוחד, מגיע בדצמבר, כשמסתיימת נדידת הסתיו. העגורים שנשארים כאן כבר לא ממשיכים במעופם דרומה, ואחד השטחים באזור הופך לשטח האכלה. טרקטור נכנס כמה פעמים ביום ומפזר 6–7 טונות תירס בכל פעם, לרווחת העגורים והמטיילים שמגיעים לצפות בהאכלה המרתקת.

אגמון החולה מושך בתקופה זו של השנה לא רק עגורים אלא גם צפַּרים. "בעבר הייתה הצפרות עניין של מתי מעטים משוגעים לדבר", מספרת רובין. "אבל היום עשרות ומאות אלפים בעלי עניין מגיעים לכאן לראות ציפורים. פרויקטים רבים של משרד החינוך והמשרד להגנת הסביבה עוברים דרכנו. מי שהביא את הנושא למודעות הקהל הרחב בעשור האחרון היה האגמון".

האגמון לא עוסק רק בנושא העגורים. אחד התחומים הנוספים במכלול המגוון הוא נושא ההדברה הביולוגית. רובין מדגישה שהאגמון לא "המציא" את הנושא, אך מספרת שהם בהחלט מעודדים את הרעיון, ומנסים להביא אותו לידיעת הציבור כולו. "הרעיון הוא שבתחום החקלאות, במקום להשתמש בחומרי הדברה – חלקם כימיים, שבשלב מסוים יוצרים נזק – עלינו למצוא את האויב הטבעי של אותו מזיק, שחייב כמובן להיות מקומי. לא נייבא בעל חיים מאמריקה כדי שיהיה מדביר ביולוגי. כאן בעמק אחד המזיקים היותר נפוצים והיותר מזיקים הוא נברן השדה, סוג של עכבר שדה קטן שאוהב מאוד את אדמת הכבול, ועושה נזקים עצומים. יש לנברן שני אויבים עיקריים: התנשמת, כי הנברן הוא בעיקר עובד לילה, והבז. אנחנו פשוט מפזרים תיבות קינון לתנשמות ולבזים, ובעצם יוצרים עבורם את בית הגידול האידיאלי כדי שהם יתרבו וידבירו את הנברנים. לא המצאנו כמובן את השיטה, אבל שמנו לעצמנו למטרה לקדם את הנושא גם בקרב הציבור הרחב, תוך עידוד הסברה וחינוך. זה עובד מדהים. לכל בעל חיים יש אויב טבעי. רק צריך למצוא מיהו, ולעודד אותו".

רובין מסכמת ומספרת שהאתגר הגדול ביותר הוא להמשיך את שיתוף הפעולה הפורה בין החקלאות, התיירות וצורכי הטבע. "יש סטיגמה שמדובר כביכול באינטרסים מנוגדים בין טבע-חקלאות-תיירות, אבל כאן בעמק אנו חייבים לחיות יחד, כי ברור לנו שכדי שכל אחד מהצדדים במשולש יתקיים – גם האחרים צריכים לחיות ולהתקיים. לכן שיתוף הפעולה הוא בעצם Win-Win. זה לא תמיד קל, אבל מוכיח את עצמו בצורה הכי טובה שיש".