סיפור אמיתי על האורן כעץ מוביל ביער בישראל. על עמידותו בתנאים קשים ומשתנים, ועל כושר הישרדותו כנגד כל הסיכויים
23 ביוני 1993 היה יום חם ויבש עם רוח דרומית ערה. מבודד חרסינה על עמוד מתח עליון התפוצץ, וכך החלה שרפת יער גדולה באזור המושבים שפר ואמירים. התוצאות היו קשות: כ-500 דונם יער נטוע וכ-2,000 דונם של יער טבעי מפותח נשרפו. נפגעו גם בתים וחצרות, תושבים פונו מבתיהם, והאירוע הקשה דרש גיוס כוחות רבים, כיבוי אווירי וטיפול בעשרות מוקדי אש.
בתום השרפה החלה קק"ל לתכנן את שיקום היער. כבר בתחילה הבהירו אנשי רשות הטבע והגנים שהשטח השרוף נמצא בתוך שמורת הטבע הר מירון, ולכן יש לתת לטבע לשקם את עצמו, כלומר להסתמך על תהליכים טבעיים. אולם המראה של שטח גדול (צמוד לכביש הראשי של צפת) שחור ומפויח הטריד את מנוחתנו, וביקשנו מרשות הטבע והגנים לפחות לטעת בסמוך לכביש הראשי.
"תנו לטבע לעשות את שלו", היתה תשובתם, והטבע אכן עשה את שלו: זרעי אורן נבטו בקצב מהיר יותר מהתחדשות החורש הטבעי, והשטח החל מתמלא באורנים. או אז טענו אנשי הרשות שהשטח הופר ולכן יש להסיר את נבטי האורן, וכך ניסו לעשות. היום, כחמש שנים ויותר לאחר אותה פעילות אגרסיווית של חיתוך נבטי האורן, מי שנוסע לצפת דרך צומת שבע וחולף ליד המושבים שפר ואמירים (כשהכביש מתעקל ימינה, ואז עולה לישורת) יוכל לראות בצד ימין שטח מלא בעצי אורן. צמרת החורש הטבעי מתחדש בקצב איטי יותר, והאורנים מגוונים את השטח בירוק הבהיר שלהם ובניחוחם המיוחד. מוסר ההשכל הוא שאין להיאבק באורן אלא להשתמש בו בצורה מושכלת, ולהכיר בכך שהוא היה כאן לפנינו, וכנראה יאריך ימים אחרינו.
יוסף קרני הוא גמלאי קק"ל, לשעבר יערן יער ביריה
