מלחמת לבנון השנייה, שפרצה לפני שלוש שנים, הותירה אחריה אדמה חרוכה. הצתות השטחים הירוקים ביולי האחרון באות מקרבנו, אך יוצרות אפקט זהה
בחודש שעבר אנו, יערני ופועלי הייעור של קק"ל, ציינו יחד עם כל מדינת ישראל שלוש שנים למלחמת לבנון השנייה.
זו היתה מלחמה שהסבה נזקים עצומים ליערות ולשטחים הפתוחים באזור הצפון, ודרשה מאתנו מאמצים אדירים כדי להציל שטחים ירוקים. במשך 33 ימים עזבנו את הכול והתרכזנו רק בהצלת יערות.
המראות והזיכרונות עדיין טריים. בשלוש השנים האחרונות התרכזנו בחידוש היערות שנשרפו תוך שיתופו של הציבור הרחב, והופתענו מגלי ההתנדבות של אזרחי המדינה ושל מתנדבים מחוץ לארץ. בשלוש השנים הללו הלכה ההרגשה והשתפרה. הנטיעות החדשות הרימו ראש, נטענו זנים חדשים כמו ארזים ורחבי עלים, וחווינו תקווה גדולה לעתיד טוב יותר. והנה בא גל ההצתות ביולי האחרון והכה על פנינו במלוא כיעורו. עד מתי?
עד מתי אזרחי המדינה הזאת – יהודים, ערבים, חיילים וחקלאים – ישרפו את המדינה לדעת?
מתי נחליט כולנו שאת הטבע אנו מוציאים מחוץ לסכסוך הפוליטי, מחוץ לעבריינות, מחוץ לנקמנות, מחוץ לאלימות, מחוץ לחוסר האחריות, מחוץ לקלות הבלתי נסבלת של הרס לבתי גידול, לעצים ולבעלי חיים? הטבע מאחד את כולנו. הרי בלי עצים, בעלי חיים וציפורים – סביר להניח שנשתגע.
האם המציתים רוצים להחזיר את הארץ מאה שנים לאחור? רק 4% משטח המדינה מכוסה ביער. אנו מדינה שגובלת במדבר, בואו נשמור על מעט הכתמים הירוקים שלנו.
אני קורא למצפון של כולנו, רגע לפני השיגעון שאולי יחזור ויתחדש – עצרו, קחו אוויר, הניחו לגפרור – וחזרו לשפיות. מה נשאיר לדורות הבאים – שממה?
היערות, שמורות הטבע, הגנים הלאומיים והשטחים הפתוחים וכל אשר בהם הם הנכסים היקרים ביותר שלנו. בנפשנו הדבר, וזו בהחלט אינה מליצה.
יוסף קרני הוא גמלאי קק"ל, לשעבר יערן ביריה
