בישראל, כמו בכל העולם, המדדים הכלכליים עולים, ואילו המדדים הסביבתיים מידרדרים. לכן כולם מתחילים להבין שאי אפשר לקיים כלכלה בריאה בסביבה חולה. אז מהו המחיר שמשלמת החברה הצרכנית?

"ד"ר ליווינגסטון, אני משער?" במילים אלה קידם הכתב הנרי מורטון סטנלי את פניו של החוקר הידוע בפגישתם המפורסמת ב-1871, אי שם במעמקי יבשת אפריקה. ד"ר ליווינגסטון יצא שנים אחדות קודם לכן לגלות את מקור נהר הנילוס, ומשלא נתקבל ממנו אות חיים במשך תקופה ארוכה, יצא כתב העיתון "ניו יורק הרלד" לחפש את עקבותיו.
שערו בנפשכם את המעמד. שני אנשים לבנים מצליחים להיפגש אי שם בקצה העולם. כמה קסום ומסתורי לנדוד למקומות רחוקים ולהגיע לאזורים שייתכן שרגל אדם לא פסעה שם לפניהם. לפני 100–200 שנה עדיין היו אזורים רבים שהמתינו להרפתקנים שיסכנו את חייהם ויביאו מידע לחברה הגאוגרפית המלכותית, כדי שזו תוכל להוסיף עוד פרט ועוד פרט למפות שהלכו ונעשו מדויקות יותר.
ל"מגלי העולם החדשים", התרמילאים, כבר אין כל אפשרות לדרוך במקום שיד אדם לא נגעה בו. אין מקום על פני כדור הארץ, ולו גם הנידח ביותר, שאינו מושפע מהפעילות האנושית.
דומה שהעולם התכווץ. כמה לחיצות על מקלדת המחשב וכבר אני משוחחת עם פעילים באוסטרליה שמצאתי אתם עניין משותף. העולם גם הופך למיושב יותר ויותר.
כשפגש סטנלי את ד"ר ליווינגסטון חיו בעולם בסביבות מיליארד בני אדם וחצי. 80 שנה לאחר מכן, ב-1950, כבר חיו בעולם כשני מיליארד בני אדם וחצי. מאז ועד היום, כלומר בחלוף כשני דורות בלבד, גדלה האוכלוסייה פי למעלה משניים ל-6 מיליארד נפש. מספר האנשים שהתווסף לעולם בשנות ה-90 גדול יותר מאשר כל אוכלוסיית העולם בשנת 1600. עם זאת, גם כיום רק 2% משטח כדור הארץ הוא שטח בנוי.
כשטסים מעל אזורים רבים עדיין אפשר לראות מרחבים גדולים המיושבים בדלילות. גם לו היינו מצופפים את כל תושבי העולם במקום קטן אחד, מדינת טקסס בארה"ב למשל, כל תושב היה יכול לקבל דירה מרווחת. האם אפשר ללמוד מכך שבכדור הארץ רחב הידיים שלנו יש די מקום לכולנו וגם לדורות הבאים? לפני שנקפוץ למסקנה זו כפי שעושים רבים וטובים (וכמו שעשה למשל פרופ' ג'וליאן סיימון מאוניברסיטת מרילנד, ארה"ב, שעסק בנושאי אוכלוסייה, משאבים והגירה), עלינו לשאול את עצמנו אילו עוד שטחים נדרשים על מנת לכלכל את כל תושבי העולם? הרי ברור ששטחה של מדינת טקסס בלבד לא יספיק למטרה זו. שטחה של מדינת טקסס אולי מספיק למגורים לכולם, אך מה בדבר השדות החקלאיים הנדרשים למזון, שטחי היער לאספקת מוצרי עץ ונייר, שטחי מכרות לאספקת חומרי גלם ועוד ועוד? וזהו רק צד אחד של המטבע.
כשם שכל יצור חי מקיים חילוף חומרים – קולט מזון מהסביבה, מפרקו, מנצל אותו ופולט לסביבה חומרי פסולת, כך גם המדינות והערים לא רק צורכות משאבים אלא גם פולטות חומרי פסולת. בטבע, פסולת של יצור אחד מהווה משאב של יצור אחר, ועל כן הפסולת אינה מצטברת; אספקת חומרי המזון הנדרשים לכלל היצורים החיים נמשכת ללא הפרעה וחומרים רעילים ומזיקים אינם מצטברים בסביבה. בני האדם לעומת זאת, בעיקר מאז המהפכה התעשייתית, לא תכננו את מערכות הייצור שלהם על פי עיקרון חשוב זה.

למאמר המלא לחצו כאן