לצאת מן הקופסה – דרושה חקיקת כימיקלים בישראל

לצאת מן הקופסה – דרושה חקיקת כימיקלים בישראל

מניעה מראש של שימוש בחומר במקור עדיפה על פני הטיפול בו לאחר הייצור. כדי להגיע לכך, הגישה המשפטית הנכונה היא חקיקת כימיקלים

אנו רגילים לחשוב שהפתרון לזיהום האוויר הוא טיפול במזהמי האוויר בקצה הארובה, למשל התקנת מסננים על ארובות, ביצוע בדיקות קפדניות ותכופות של הרכב המזהמים הנפלטים, השוואת התוצאות לתקנים ולערכי סף ומניעת פליטות עשן מהארובות. ברוח התקופה והמודעות הסביבתית הקיימת, המשכו של תהליך זה הוא העברת דיווחים על הפליטות לציבור הרחב. גישה זו נכונה ותקפה בכל המקרים שבהם אי אפשר להקטין את השימוש בחומרים מזהמים בחומר הנשרף. כך לדוגמה, בין שבנפט, בפחם או בגז טבעי, תחמוצות חנקן ותחמוצות גופרית הן חלק בלתי נפרד מחומרי הגלם שיש לשרוף לשם ייצור חשמל, ואי אפשר בטכנולוגיות הידועות כיום למנוע לחלוטין את הימצאן בדלקים.

תארו לכם מצב דמיוני שבו, במקום לנסות ולעצור את הזיהום בנקודה האחרונה לפני שהוא נפלט, בקצה הארובה, היה אפשר להפריד מראש את המזהמים מחומר הגלם, כך שחומר הגלם יהיה נקי ללא חשש שיפלוט מזהמים לאוויר. אילו היה הדבר אפשרי, הרי החקיקה האופיינית לזיהום אוויר היתה שונה לחלוטין, ובמקום להתמקד במדידה ובמניעה של פליטות מזהמים, היתה מתמקדת באיסור ובמניעת שימוש בהם.

ובכן, המצב שתואר אינו כה דמיוני. החקיקה הסביבתית הבינלאומית מתמקדת כיום בצורה אינטנסיווית ביותר בקביעת איסורים ומגבלות על שימוש בכימיקלים שעלולים להיפלט לאוויר ולגרום לזיהום ולפגיעה בסביבה ובבריאות הציבור. החקיקה שאוסרת את השימוש בחומרים אינה שייכת למקבץ המוכר של חקיקה למניעת זיהום אוויר, אלא לחקיקה מתחום אחר – חקיקת כימיקלים. חקיקה זו יוצרת מסגרת כללית לרגולציה של כימיקלים ומספקת התייחסות משפטית לכימיקלים במזון, בתרופות, בצבעים, במוצרי קוסמטיקה, בחומרי הדברה, במכשירים חשמליים ואלקטרוניים, בפסולת רכבים ועוד.

כיום, הגוף הדומיננטי העוסק במכלול רחב של חקיקת כימיקלים הוא האיחוד האירופי, שהצליח, פעמיים לפחות בשנים האחרונות, לחולל מהפכה בתחום זה: הראשונה, הנחיה מחייבת (דירקטיווה) RoHS – שפורסמה בשנת 2005 ואשר הטילה איסור על שימוש בשישה חומרים רעילים במכשירים חשמליים ואלקטרוניים ,והשנייה, בתקנת ה-REACH שנכנסה לתוקף ב-2007 ואשר עוסקת ברישום, בהערכה, ברישוי ובהטלת מגבלות על כימיקלים. בשני המקרים הכתה ההחלטה גלים בעולם במהרה, במדינות המזרח (כדוגמת סין, יפן וקוריאה הדרומית) וכן במדינות המערב (כגון ארה"ב וקנדה), והן הלכו בעקבותיה בצורה זו או אחרת.

אחת הדוגמאות בהקשר זה היא התייחסות לחומר שנקרא PBDE. חומר זה הוא חומר מעכב בערה שנמצא במוצרים רבים שאנו משתמשים בהם מדי יום – בשטיחים, ברהיטים ובמרבית סוגי הפלסטיק. מאז שנות ה-90 של המאה הקודמת, קיימות עדויות על הצטברות PBDE ברקמות שומניות בגוף החי. מחקרים העלו חשש להשפעות שליליות של החומר על מערכת העצבים. כתוצאה מכך, צורות מסוימות של החומר (Penta, Octa) נאסרו לשימוש בקליפורניה, ובערך באותו זמן גם באירופה (ההנחיה המחייבת RoHS).

האם החומר נישא באוויר ממקום ייצורו? השערה זו נבדקה, אולם לאחר מחקרים שנעשו בנושא התגלה ש-PBDE נפלט מחלקי הפלסטיק של מחשבים ושל טלוויזיות כשהם מתחממים, ומפירוק של חומרים כגון טקסטיל וקצף העשויים מפוליאוריתן. מחקרים אחדים מצאו אף רמות גבוהות יחסית של PBDE בבוצות הסמוכות למעבדת מחקר באנטארקטיקה  ואף בחלב אם של נשים בארה"ב ובאירופה.

בניגוד לנהוג לחשוב, PBDE ומזהמים אחרים כמותו אינם נפלטים מארובות ואינם מעלים עשן. הם נפלטים כל הזמן במקום המוגן ביותר שיש לכל אחד מאִתנו – בבית. לכל אחד מאִתנו יש כמה "ארובות" בתוך הבית שפולטות חומרים, לעתים בעקבות חשיפה לחום (פליטה של ביספנול A מבקבוקי שתייה של תינוקות, זוכרים?) ולעתים עקב חיכוך. המחשב התחמם? קצף פוליאוריתן (שמשמש בעיקר כחומר בידוד) נשחק? השטיח נקרע? כנראה בכל אחד מהמקרים האלה נפלט חומר מעכב בערה, שכל אחד מאִתנו חשוף אליו.

לא משנה כמה פקחים יוסיף המשרד להגנת הסביבה ועד כמה הם ישתמשו בכלים שהעניק להם החוק לאוויר נקי; את החשיפה הזאת לא יהיה אפשר למנוע בחקיקה קונוונציונלית למניעת זיהום אוויר אם ממשיכים להשתמש בשיטות המקובלות למדידת מזהמים בקצה הארובה. צריך להכיר בעובדה ששיטות אלה לבדן לא יספיקו במקרה הזה. צריך "לצאת מהקופסה", ולחשוב ולפעול על פי הכלל הסביבתי שאומר כי מניעה מראש של שימוש בחומר במקור עדיפה על פני הטיפול בו לאחר הייצור.

כדי להגיע לכך, הגישה המשפטית הנכונה היא חקיקת כימיקלים: חקיקה דינמית, רוויַת ידע, מדע וטכנולוגיה, העוסקת במרדף מתמיד להשגת ידע חדש על תכונות חומרים ועל השפעותיהם. באירופה, המובילה בתחום זה בעולם, נקבע במסגרת תקנת ה-REACH שמדי כמה חודשים תפורסם רשימה של חומרים (SVHC) שמעוררים דאגה יותר מהשאר, ואשר מועמדים להיות ברשימת החומרים שאסור להשתמש בהם או שיש להגביל את השימוש בהם. לאחר דיון ציבורי בנושא ובדיקת הידע המדעי העדכני יוחלט אם להכניס אותם סופית לרשימה האוסרת בחוק את שימושם.

בישראל, חקיקת הכימיקלים עדיין בחיתוליה. יש צורך לבחון את החקיקה הבינלאומית בתחום ולהחליט כיצד יש ליישמה, בשינויים ובהתאמות הנדרשים למדינת ישראל. יש לראות את חקיקת הכימיקלים כחקיקה משלימה לחקיקת זיהום האוויר ולחקיקה סביבתית אחרת, כמו זו החלה על זיהום מים, ים ועוד. בסופו של דבר, שילוב הגישות יביא לשיפור משמעותי באיכות הסביבה ובבריאות הציבור.
צבי לוינסון וגיל דרור עובדים במשרד עו"ד צבי לוינסון, למשפט סביבתי ישראלי ובינלאומי

שתף שתף באמצעות מייל שתף באמצעות פייסבוק

תגובות של פייסבוק

2

תגובות ל“לצאת מן הקופסה – דרושה חקיקת כימיקלים בישראל”

  1. רונה הגיב:

    דרושה חקיקת כימיקלים בישראל – הצחקתם את יולי עופר…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *